שתף קטע נבחר

במאי השנה

אף אחד לא ייקח מאבי נשר את התואר. יותר מ-350 אלף איש אמרו את דברם על "סוף העולם שמאלה" שלו, בעוד האקדמיה לא מצאה אותו ראוי להימנות עם חמשת הסרטים הטובים של השנה. נשר מגלה פרטים חדשים על ההפקה ועל הפרק ההוליוודי בחייו

לאבי נשר היה חלום - לחזור להוליווד כבמאי ישראלי גאה, שמתברג לחמישיית הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. את החלום הזה הוא כבר לא יגשים בשנה הקרובה, לצערו. ותודה לאקדמיה הישראלית, שלא מצאה את סרטו "סוף העולם שמאלה" ראוי להימנות עם חמשת הגדולים שמתוכם ייבחר המועמד. אבל חזרתו של נשר ליצור בזירה המקומית, לאחר "גלות" הוליוודית ארוכה, הצליחה בענק. הסרט שביים הביא לבתי הקולנוע יותר מ-350 אלף צופים, מספר שיא בשנים האחרונות. במקביל, עומד היוצר המוכשר גם מאחורי סרט דוקומנטרי ייחודי ראשון שביים, "אוריינטל", שהוקרן בפסטיבל ירושלים וקצר שבחים רבים.

 

נשר, כמו בסרטך הראשון, "הלהקה", גם ב"סוף העולם שמאלה" ליהקת לתפקידים ראשיים שחקניות לא מוכרות וחסרות ניסיון. לא לקחת סיכון?

 

"לכל אחד יש חוויה מכוננת, שלי היתה עשיית 'הלהקה'. הימרתי בגדול מחוסר ידע, וההימור הצליח לי. מאז אני לא מפחד יותר. כשעשיתי את 'הלהקה' הייתי צעיר מכדי לפחד, או לדעת עד כמה אני יכול לטעות. הרי אין הבדל בין מאיר סוויסה לנטע גרטי. סוויסה, דפנה ארמוני, גידי גוב, גלי עטרי, חלי גולדנברג, גילת אנקורי ואלי גורנשטיין לא עשו קולנוע קודם לכן, ואני ידעתי שהם יהיו נכונים בשבילי. תמיד רותקתי לתהליך בריאת הכוכבים. איך האוורד הוקס המציא את לורן בקול? באה בחורה יהודייה מברוקלין, והוא ידע שאם ילהק אותה עם המפרי בוגרט (ב"להחזיק ולאבד"), תהיה כימייה מטורפת. זה דבר קסום, סוג של אינסטינקט.

 

"קולנוע בשבילי זה לא פרנסה, זו אהבה, ואיכשהו זה הסתדר לי. כשקיבלתי צ'ק אמריקאי ראשון הייתי בטוח שהם לא התכוונו, שברחו להם בטעות כמה אפסים. באהבה, אם הרגשות שלך מכוונים היטב, אתה תמיד מתאהב בבחורה שראויה לאהבה שלך. בסרטים שלי אני הצופה הראשון, כי אני בעיקר אוהב לראות קולנוע, ואני עושה סרטים בשבילי כצופה, מאחר שאף אחד אחר לא יעשה אותם בשבילי.

 

"הייתי הצופה הראשון שראה את נטע גרטי. היא עשתה מבחן בד ראשון לא טוב, שבכולו היו רק 15 שניות מופלאות - כשעצרתי אותה באמצע והיא התרגזה עליי. ב-15 השניות האלה שהיא התעצבנה עליי, לא שיחקה והיתה אמיתית, הבנתי שיש לה פרסונה של כוכבת. אבל כשהיא גמרה להתעצבן וחזרה לשחק, זה היה בינוני. הבנתי שאם אצליח לגרום לה לא לשחק, לא להיות ביקורתית ולא לחשוב יותר מדי, היא תצליח. היה בה משהו שנורא הזכיר לי את דרו בארימור, שאיתה עבדתי ב'דופלגנגר'. אני יושב איתה במסעדה ואנחנו מדברים וצוחקים, ופתאום היא חושבת על משהו עצוב ופורצת בבכי, ואתה לא מבין מאיפה זה בא. בניגוד לנו, בני תמותה, שיש לנו מחסומים רגשיים ופילטרים, לכוכבי קולנוע אין. הם הדבר האמיתי, ולכן הם נראים אנשים קיצוניים, שנוסעים במכוניות מהירות מדי וחלקם גם מתים צעירים, כי הכל אצלם באמת על הקצה.

 

"כשמלהקים מישהי כמו נטע, נניח, אי אפשר להגיד לה 'תגידי טקסטים', כי זה ייצא מזויף, אז אתה חייב לגרום לה להפוך את ניקול לשלה. בגלל זה אני עושה חזרות הרבה זמן, שבו יש תהליך של חיזור הדדי בין השחקן והדמות, והם מתקרבים זה לזה עד שבצילומים אין הבדל ביניהם. נטע היא אדם חסר גבול. איזו עוד שחקנית היתה ממציאה לעצמה סצינות כל כך קשות ו'מסוכנות', כמו סצינת ההתפשטות מול נתי רביץ, או סצינת הנשיקה עם לירז צ'רכי? אלה רעיונות שלה, לא שלי. כשהבנתי שלבחורה הזו אין שום מחסום, חשבתי שיש לה פוטנציאל להיות כוכבת בינלאומית. כמו שחשבתי שגידי גוב ומאיר סוויסה היו יכולים להיות אליוט גולד ודונלד סאתרלנד ב'מ.א.ש'. אין כאן תהליך אנליטי מתוחכם, אני מרגיש את זה. צוחקים עליי, שכשאני מלהק אני עושה באותה הזדמנות מפקד אוכלוסין. אני רואה אלפי אנשים, ומחפש את התחושה. כשהתקשרה אליי סוכנת צרפתייה ידועה ושאלה אותי מי אלה שתי הבחורות המדהימות, הבנתי שיכול לקרות להן מה שקרה לזיווה יריב ולדליה לביא לפני 40 שנה.

 

"אחרי שליהקתי את ג'וליאנו מר ל'זעם ותהילה', דיבר איתי מנהל 'בית צבי', אמר לי שהבחור למד אצלו ובהצגת הסיום לקח גרזן וריסק את הבמה. הוא אמר, 'הבחור אולי מוכשר, אבל תוך יומיים לא יהיה לך סרט'. אבל ידעתי שלג'ול יש איכות כריזמטית מדהימה. לקחתי אותו לשיחה, עשינו טיול ודיברנו על החיים, והוא היה השחקן הכי ממושמע, הכי מסודר, הכי מסור, הכי קיצוני. כש'זעם ותהילה' הגיע להוליווד, וג'יימס קמרון ודינו דה לורנטיס נדלקו עליו, הם לא רצו רק אותי, אלא גם את ג'וליאנו. היתה לו האפשרות להתמודד על המשבצת של אנטוניו בנדרס, אבל הוא לא רצה לבוא, ואני מכבד את זה. לנטע גרטי וללירז צ'רכי תהיה הזדמנות להתמודד על המשבצת של ואנסה פאראדי".

 

אתה ידוע כבמאי שמפשיט את שחקניו (זכורה לטוב סצינת האהבה בשלישייה ב"דיזנגוף 99", בהשתתפות ענת עצמון, גידי גוב וגלי עטרי).

 

"אתן לך דוגמה ל'טוהר המידות' שלי. בסרט היו עוד שתי סצינות עם נטע, שגם בהן היה עירום. הורדתי אותן בעריכה. אני לא מכיר הרבה במאים שהיו מורידים סצינות עירום, ואני הורדתי כי זה נראה לי לא נחוץ. אין לי התייחסות לעירום כאל משהו מעניין במיוחד, מקודש במיוחד, מגרה במיוחד או מסחרי במיוחד. אני חושב שמי שרוצה לראות עירום, יש לו המון אופציות - ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט וכו'. זה לא כמו בשנות ה-60 שוואנסה רדגרייב התפשטה ב'יצרים' וכולם התרגשו. זה לא רלבנטי. אני דווקא מאוד מגן על השחקנים שלי, כשאני שם אותם בקונטקסט אינטימי, עם 60 איש לידם. מצד שני, זה נראה לי מאוד לא בסדר להתייחס לשאר האספקטים של החיים בכנות ולזה לא. ב'דופלגנגר' יש לדרו בארימור סצינת עירום, ואני מאוד נלחצתי בשבילה ודאגתי שהיא תרגיש בסדר ונוח עם זה. אבל היא אמרה לי, 'הסצינה הזו חשובה בתסריט. אם היא לא היתה חשובה, לא הייתי עושה אותה, אבל אתה מתעסק איתי יותר מאשר עם הסצינה. אני ממילא הולכת להעביר זמן לא נוח בכל מקרה, שעתיים שלוש. הכי אתרגז אם זה ייצא לא טוב. אם אתה לא תעשה את העבודה שלך מרוב זה שאתה דואג לי, זה ירגיז אותי'. כך גם נטע, בחורה צעירה שמאוד דאגתי לה. והיא אמרה לי, 'אני בסדר גמור, אני יודעת מה שאני עושה, אני לא לחוצה, רק רוצה שגורפינקל (צלם הסרט) יגיד לי שאני נראית טוב. עשינו את זה במספר זעום של טייקים, והיא הפגינה קור רוח של כוכבת קולנוע בוגרת. היא היתה מדריכה בקורס צלפים בצבא, ופשוט צלפה בכל טייק. כאדם היא ביישנית, אבל כשחקנית היא חסרת גבול.

 

"גם הסצינה בין אור אטיקה ופרמיט סטי, השחקן ההודי, היתה מאוד תשוקתית. במהלך הצילומים חלה התקרבות ביניהם. זה לא ענייני, ולא שאלתי שאלות. ומכיוון שאור היא שחקנית טוטאלית, כמו נטע, לך תבין אם ההתקרבות היא מהחיים או מהסרט. כשהגיע הזמן לסצינת הסקס ביניהם, לא ביימתי אותם. לא הייתי צריך לומר להם איך ומה לעשות. ידעתי שהסצינה תשוקתית, ומה שחשוב שם זה לא הסקס, אלא הייאוש. היא אוסרת עליו לגמור, בגלל שהיא לא רוצה שיילך. זו לא אמירה סקסואלית, זו אמירה של אדם בודד. זה עובר בסרט נורא יפה, וידעתי שהם יילכו רחוק מאוד עם הסצינה הזו".

 

שמעתי שהוא ביקש קונדומים בזמן הצילומים.

 

"זה סיפור אמיתי. אבל כמו כל הדברים האלה, זה נגמר יום אחרי ההפקה. הוא אומנם נסע אחריה לפריז להמשיך את העניין, אבל כשהגיע לשם היא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. עבורה זה נגמר עם סיום הצילומים".

 

למה בעצם לא התפתחת כבמאי הוליוודי?

 

"עם כל ה'רקע האמריקאי' שלי, קולנוע ישראלי זה הדבר שאני בא ממנו. ספגתי תרבות אמריקאית, טכנולוגיה אמריקאית, יש לי מהלכים נרחבים שם, חברים וקשרים וחברה אמריקאית, אבל אני מאוד מחובר לקולנוע הישראלי. סרט אמריקאי אני עושה מהראש, וסרט ישראלי - מהלב. בשנים שלא עשיתי סרטים כאן זה לא היה מתוך תכנון או כוונה. עשיתי את 'פצצת זמן' ל- MGM ואהבו את זה, ואז עשיתי את 'דופלגנגר', ואחר כך נכנסתי להרפתקה מטורפת עם 'בואנה ויסטה', ששקעתי בה לחלוטין. לא רציתי, לא תכננתי, לא חלמתי, אבל זה קרה.

 

"את הסרט האחרון שעשיתי שם, 'פולחן', צילם הצלם של קובריק, זוכה שני אוסקרים, ועבדתי עם שחקנים כמו ג'ניפר גריי וטים קארי. נסיבות מאוד טובות לעשות סרט, ועוד עבור חברת 'מיראמקס' ובאתר צילומים בג'מייקה. ובכל זאת, יום אחד איריס (אשתו) ואני חוזרים מהסט ואני אומר לה שאני לא מאושר. חסרה לי העברית באוזן, אני לא נהנה. כנראה שנגמרה לי ההרפתקה. עובדה שכאן, אחרי 'סוף העולם שמאלה' ו'אוריינטל', אני עומד כנראה להפיק סרט של איתן ענר, ומאוד משמח אותי להיות חלק מהקולנוע הישראלי. אני לא מכיר את המילים עוזב וחוזר. אחרי כל סרט היינו חוזרים לכאן, מעבירים זמן וחוזרים. היה לנו ברור שכשהגברת הצעירה (בתו, תום) תהיה בת שש, היא תלך לכיתה א' בבית ספר ישראלי. הדבר הכי חשוב בחיים שלי זה שבתי תהיה ישראלית. תקרא לזה ילדותי, תקרא לזה מפגר, אבל לבתי לא יהיו הורים מהגרים. אני הייתי בן למהגרים, וזה לא יחזור על עצמו, זו לא אופציה".

 

בין דיזנגוף להוליווד

 

מקובל לחשוב ש"הלהקה" ו"דיזנגוף 99" היו ההצלחות הגדולות היחידות עד כה של נשר בארץ, אבל הוא מפתיע וסותר את ההנחה. "את 'הפחדנים' ראו 200 אלף איש, אבל 'הלהקה' ו'דיזנגוף' הצליחו כל כך, שהוא התגמד לעומתם. ובלעדי 'זעם ותהילה', בדרכו שלו, חיי היו אחרים לחלוטין. זה סרט שזכה בחו"ל בהכרה מדהימה. אין לי טענות נגד הקהל הישראלי, הוא תמיד צודק, אבל היה משהו בסרט הזה שלא דיבר לקהל המקומי, ומאוד מדבר ליוצרי קולנוע חשובים בהוליווד, כמו ג'יימס קמרון ורון האוורד. מעניין לנתח למה. 'שוברים' זה משהו שעשיתי כדי לגמור את 'זעם ותהילה'. נגמר לנו הכסף לפני המיקס שלו, והדרך היחידה להשיג כסף היתה לארגן סרט מהיר ולתרום את המשכורות שלו להשלמת 'זעם ותהילה'. זו היתה הפעם היחידה שעשיתי סרט מתוך מטרה מוגדרת. במידה רבה היה מגיע לו להיכשל, כי הוא לא נעשה מהלב, וזה לא דבר ראוי בעיני. למדתי ממנו לקח גדול. מבחינתי, זו היתה טעות של במאי צעיר, אבל טעות חינוכית".

 

איך אתה רואה היום את הפריחה המחודשת של הקולנוע הישראלי?

 

"בעיני, 'ללכת על המים' הוא סרט מצוין, כך גם 'מדורת השבט' של יוסי סידר. גל אוחובסקי ואיתן פוקס הם קומבינציה נהדרת של במאי ותסריטאי-מפיק. בדור שלי, של במאים מתחילים, היו מעט מאוד סרטים שיכולתי להזדהות איתם כצופה. מצד אחד היה הבורקס, קולנוע שלא ממש התחברתי אליו, ומצד שני היו מה שאני קורא - סרטי השתיקות הארוכות, שהיו חיקוי של קולנוע אירופי אמנותי, ובעיני הם היו קולנוע חקייני. בישראל דאז היתה מלחמת תרבות: קולנוע נחות מול קולנוע מתורבת, שאני לא יודע עד כמה הוא היה מתורבת. במידה רבה, 'הלהקה' עשה שינוי. זה סרט שאמר שאפשר לעשות קולנוע אינטליגנטי, שיהיה בו זמנית גם נגיש לקהל. את המינוח 'מסחרי' אני לא מבין. 'פסיכו' זה לא סרט מסחרי? 'חיים נפלאים' זה לא סרט מסחרי? 'קזבלנקה' זה לא סרט מסחרי? 'ז'ול וג'ים' זה לא סרט מסחרי? גם 'ללכת על המים' זה סרט קומוניקטיבי מאוד, מה שלא פוגם בערכו האמנותי. היום יש דור יוצרים שמנהל דיאלוג עם הקהל, וקולנוע שלא עושה זאת זה כמו עץ שנפל ביער ואיש לא שמע אותו".

 

איך זה שבמרוצת כל הקריירה ההוליוודית שלך לא עשית איזה בלוקבסטר מהדהד, נוסח "גלדיאטור", נאמר.

 

"שני הסרטים שעשיתי לאולפנים גדולים, 'פצצת זמן' ו'דופלגנגר', זכו באמריקה להצלחה נאה, פחות או יותר. במשך השנים שהייתי שם הציעו לי לביים סרטים גדולים, אבל אני ממש לא בנוי לזה. אני לא במאי שאפשר לשכור אותו. הציעו לי לביים סרט בכיכוב סטאלון, אבל אמרתי שזה ייגמר בבכי, כי הוא שחקן שמתעלל בבמאים שלו, וזה לא יעבוד איתי. הוא עלול לתת לי מכה ואני אחזיר לו מכה, ואז יקרה אחד משני דברים רעים: אם יהיה לי מזל, הוא ישבור לי את הלסת, ואם לא יהיה לי מזל, אני אשבור לו את הלסת. סרטים גדולים של אולפנים גדולים אתה יכול לעשות אם אתה במאי בעל כוח עצום, כמו קמרון, שעשה את 'טיטאניק'. אבל אם אתה במאי ששוכרים אותו כדי לביים את 'רמבו 4', אתה פקיד או שוטר תנועה של קולנוע. ואני לא בנוי לזה. בזכות 'סוף העולם שמאלה', למדתי על עצמי שכמו שעשיתי את 'הלהקה', ככה אני עושה סרטים. רוב הסרטים שלי נעשו ככה, 'חוקר המס', 'זעם ותהילה'. כנראה שזה הפורמט הנכון עבורי.

 

"עבדתי פעם על סרט גדול ל'אוריון', עם צ'ארלי שין בתפקיד הראשי, אבל לא שרדתי. לא יכולתי להיות חלק ממערכת שבה אני פקיד של קולנוע. אין לי דבר נגד האנשים שעושים את זה. 'גלדיאטור', למשל, זו מערכת גדולה מדי עבורי. קולנוע כמו 'סוף העולם שמאלה' משקף את מי שאני ואיך שאני, לטוב ולרע. הרומן שלי עם הקולנוע האמריקאי זה דבר שקיים, אני לא סוגר דלת, אני מאוד נהנה מההתנהלות ואוהב קולנוע אמריקאי. אבל אני יותר מתאים לסרטים שאני עושה מאשר לסרטי פעולה. כשאתה גדל ברמת גן ליד קולנוע 'אורלי', ואתה מאוהב בסוג קולנוע מסוים, חלק מהבירור העצמי שלך זה לעשות סרטים כאלה. אם ראית שם את סרטי רוג'ר קורמן, זו היתה חוויה מדהימה. זה כמו שאתה מתחיל את הקטע עם בחורות: לוקח לך זמן להבין מי האהבה האמיתית שלך, כי אתה כל כך אוהב נשים, שלך תדע מהו הדבר הנכון. אני חי עם איריס כבר 20 שנה, ולפעמים אני תוהה למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לזה. כנראה זה התהליך, למרות שהיו בדרך הרבה תחנות אחרות. מתברר שרק לקולנוע ישראלי אני מחובר רגשית. לסרט אמריקאי אני לא יכול להגיב רגשית, אלא רק אינטלקטואלית".

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: חנוך גריזיצקי
נטע גרטי (מימין) ולירז צ'רכי, "סוף העולם שמאלה"
נטע גרטי (מימין) ולירז צ'רכי, "סוף העולם שמאלה"
מומלצים