אין מתנות חינם

מחלקי המתנות שמציעים לכל דכפין דיסקים חינם אין כסף או תשורות אחרות, ומחתימים את מי שמתפתה לקבל מהם את המתנה על הצטרפות למועדון שמעניק לחבריו הנחות בבתי עסק מסוימים, הפכו להיות בשנים האחרונות מראה די שכיח במחוזותינו.

סוכני הרחוב האלה, שעטים עליכם בפינות רחוב, ביציאה מתחנת רכבת ובמקומות רבים אחרים, אינם 'אנשים טובים באמצע הדרך'. כי המתנות האלה, וליתר דיוק החתימה שלכם שבה אתם כביכול מאשרים שקיבלתם אותן, עלולות לעלות לכם ביוקר. הרבה צעירים כבר למדו את הלקח הזה.

רבים וטובים שחמדו את המתנות והתפתו לחתום על טופס ההצטרפות למועדון, נוכחו לדעת לאחר מעשה כי החתימו אותם - במרמה או שלא במרמה - על הוראת קבע המייפה את כוחה של חברה מסתורית, למשוך מחשבון הבנק שלהם מדי חודש סכום כסף משמעותי (בדרך כלל כמה מאות שקלים).

התופעה הזאת, שמוכרת היטב לבנקים, מעסיקה יותר ויותר את בתי המשפט לתביעות קטנות. לא מעט "קורבנות" שגילו כי למתנה שקיבלו יש מחיר, התדפקו ומתדפקים על דלתות בתי המשפט לתביעות קטנות ומבקשים את התערבותם.

באחד מהתיקים האלה, שנידון באחרונה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, כיכבו חברה בשם "תי-אנד-אם" תיירות מתקדמת, והמנהלת שלה, אורנה מזור.

ל', מגישת התביעה, טענה כי סוכנים של החברה הציעו לה להצטרף "לאיזשהו מועדון. אמרו לי", סיפרה, "שאני לא מתחייבת לכלום, נתנו לי במתנה שלושה דיסקים וחתמתי על טופס הצטרפות. לדבריה, "הם ביקשו פרטים על חשבון הבנק שלי, אבל  לא נתתי להם. כשחתמתי, ביקשו לראות את כרטיס האשראי שלי כדי לראות את סניף הבנק וזה מה שהראתי להם".

לדבריה, היא קמה בוקר אחד וגילתה כי ב-20 החודשים האחרונים משכו מחשבונה בבנק מדי חודש בחודשו 220 שקל ובסך הכול 3,990 שקל. כשביררה בסניף הבנק את פשר הדבר הציגו בפניה הוראת קבע שחתימתה מתנוססת עליו. ל' היתה צריכה, לדבריה, לאמץ את מוחה כדי להיזכר במחלק המתנות, שביקש ממנה על פי גרסתה, לאשר בחתימתה את ההצטרפות למועדון החברים.

מנהלת החברה, אורנה מזור, טענה כי התובעת חתמה מרצונה על הוראת הקבע וכי היא קיבלה בתמורה פנקס תלושים שהיקנה לה הנחות בבתי עסק מסויימים.

השופטת, מלכה אביב, קבעה בפסק הדין כי הנתבעות התנהלו "באופן הגובל בהטעייה," וחייבה אותן ביחד ולחוד לשלם לתובעת 3,000 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. כדי למנוע ממנהלת החברה אורנה מזור "להסתתר מאחורי ההתאגדות של החברה", החליטה השופטת לחייב את מזור אישית לשלם את סכום הכסף.

"חברת תי-אנד-אם", כתבה בנימוקים להחלטתה, "איננה גוף נושם וחי אלא יצור פיקטיבי ודרך פעולתה נקבעה על ידי האנשים החיים, בשר ודם המנהלים אותה".

בנימוקים לפסק הדין כתבה השופטת כי לא הוכח כלל ועיקר כי פרטי ההתקשרות הובהרו לתובעת עד תום ובצורה ברורה. לדבריה, עצם העובדה כי ההתקשרות נערכת ברחוב כאשר הלקוח ממהר, יש בה כדי לחזק את גרסת התובעת.  עוד כתבה, כי "הנתבעות נכשלו גם במבחן האובייקטיבי של הוגנות העיסקה".

"הנתבעות", ציינה השופטת, "נתנו לתובעת חוברות עם הטבות, אולם סביר להניח כי ההנחות בחוברות אלה אינן עולות על 10%. חישוב מתמטי פשוט מצביע על כך כי כדי שעסקה זו תהיה כדאית למתקשר, עלי להוציא מדי חודש בחודשו בממוצע לפחות 2,200 שקל אצל אותם בתי עסק המקנים את ההנחות".

השופטת ציינה בהחלטתה כי נמנעה מלחייב את הנתבעות במלוא סכום התביעה, לאור הרשלנות התורמת של התובעת.  רשלנות זו התבטאה, לדעת השופטת, בכך שלא מצאה לנכון לבדוק ולברר מה פשר ההתקשרות ומה משמעות ההליך שנעשה בחופזה ברחוב ובכך שלא טרחה במשך 20 חודש לברר מה פשר החיוב של 220 שקל שנרשם בחשבונה מדי חודש.

(ת"ק 2406/04 )