אריאל תחילה
עד שאריאל, ומעלה אדומים, ואפרת, וכל יתר היישובים ה"מתונים" כביכול לא יפונו - לא ייכון שלום בארץ הזאת
חגיגות ההתנתקות, על ספיחיהן השונים - גובה הפיצויים, מכתב הרבנים, מלחמת אחים וכדומה - מדגימות יפה את קריסתו הטוטאלית של השמאל הישראלי. לא די בזאת שמזמן אין לו שום השפעה על מהלך המאורעות, בעצם אין לו אפילו השפעה על השיח הציבורי. מה הסוגיות המרכזיות בחיינו, על מה ראוי להתווכח, על מה ראוי לערער - בכל אלה הפקיר השמאל את השטח לשלטון ולימין. בדכדוך הולך וגובר מוצאים עצמם אנשי שמאל לא מעטים מתחבטים בשאלות סרק כגון האם צריך לזרז את הקמת הגדר בדרום הר חברון, האם הפינוי צריך להתבצע בידי הצבא או המשטרה, ושאלת השאלות - הנצחית, הבלתי מובסת לעד - האם צריכה מפלגת העבודה להצטרף לקואליציה?
אז זהו שמישהו צריך להזכיר שעד שאריאל, ומעלה אדומים, ואפרת, וכל יתר היישובים ה"מתונים" כביכול לא יפונו - לא ייכון שלום בארץ הזאת. כולם יושבים על כבשת הרש של הפלסטינים, 22 אחוז משטח ארץ ישראל המנדטורית. והמאבק הפלסטיני לא ישקוט, ובצדק לא ישקוט, עד לשחרורם המלא. שום חומה, שום חישוף ושום חיסול לא ימחו את עובדת היסוד הזאת. הישראלים יכולים להשלות את עצמם שממילא הפלסטינים רוצים להשתלט על כל הארץ, מן הירדן ועד הים. אבל מכיוון שישראל מעולם לא הציעה ברצינות לכונן את הגבול על הקו הירוק, וכל מעשיה מלמדים ההיפך, אין לה כל יתרון מוסרי לעומת קיצוני החמאס.
אבל כמה אפשר לשאת את הברברת הזאת? הלא כל סדר היום הציבורי שלנו מוכתב, מוגבל ומתוחם על-ידי תפיסת עולם לאומנית-ימנית; וכולו מעוגן בקדם-ההנחה שהכיבוש לגיטימי ("כן, כן, תיכף אנחנו יוצאים מהשטחים, נשארו רק סידורים אחרונים"), ולכן נוכחות הצבא הישראלי בלב האוכלוסייה הפלסטינית, ושליטתנו המלאה בכל עורקי החיים ובמרחב הפלסטיניים, אינם פתוחים לביקורת. מותר להתווכח על הפרטים, אבל לא על התמונה הכוללת. הצבא מתלבט כל בוקר את מי לחסל, ואני מתפלץ על עצם ניסוח השאלה (אף לא אחד, כאשר המחיר הקבוע הוא מות חפים מפשע). פרשני ה"שמאל" מתקצפים על הסחבת בפינוי מיגרון ומצפה יצהר, ואני שואל - מה עם אריאל ומעלה אדומים? מתי הן יפונו?
באקלים הנוכחי, מי שתוהה על אפשרות פינוי אריאל ומעלה אדומים מיד מסווג כתמהוני. אריאל? יצאת מדעתך? אריאל זה קונסנזוס. הנה, רק לאחרונה הופיעה שם שרית חדד, ויהורם גאון הקליט את תוכניתו. בכלל, מה פתאום אריאל עכשיו, כשכולם עסוקים בגוש קטיף ובמאחזים?
לב הקונסנזוס
אריאל ומעלה-אדומים בתוך הגדר
דיאנה בחור-ניר
ראשי מערכת הביטחון הציגו בפני שרון ומופז את תוואי הגדר המתוקן בדרום הארץ, ששונה בעקבות "עיקרון המידתיות" שהכתיב בג"ץ
נדמה שפעם ההבנה הזאת הייתה טריוויאלית, ואילו היום היא בגדר הזיה. הנה עוד ניצחון תודעתי של הימין - מתוך כך שניקז את כל המחלוקת לעתיד ההתנתקות והמאחזים "הלא חוקיים", הפך חלק הארי של מפעל ההתנחלות הישראלי לעניין שאין דנים בו, ועל כן לא תיתכן אי-הסכמה לגביו.
תרשו לי לחזור לאריאל. דוגמה נהדרת. עיר נהדרת. 17 אלף תושבים, קליטת עלייה מצוינת, רמת חיים מהגבוהות בארץ, מעמד בינוני-גבוה. חיים טוב שם באריאל - על אדמה כבושה. חיים טוב שם, ובלי נקיפות מצפון, למרות שכביש הגישה העיקרי אל ההתנחלות הזאת - חוצה שומרון - הוא כביש אפרטהייד, אסור לערבים. אתר האינטרנט המושקע של אריאל מגדיר אותה כ"עיר חכמה", מרושתת כולה באינטרנט אלחוטי, עיר שמטפחת מצוינות טכנולוגית ומעורבות קהילתית.
המכללה הגדולה בישראל, מכללת יהודה ושומרון (כ-9,000 סטודנטים), שוכנת באריאל; "אקדמיה פורצת דרך" היא מוגדרת בקמפיין האחרון. במחלקה ללימודי ישראל והמזרח התיכון, לא תאמינו, אפשר לקחת קורס על "יסודות המשטר במדינת ישראל". האם מלמדים שם את הסטודנטים על משטר האפליה בשטחים? על שתי מערכות החוק - האזרחי והצבאי - המושתות על שתי אוכלוסיות אתניות שונות? האם מדברים שם על מדיניות הקצאת קרקעות גזענית, על מניעת היתרי בנייה בכפרים הפלסטיניים? האם מזכירים שם את תרומתו הייחודית של היישוב היהודי בחברון לביסוס "יסודות המשטר במדינת ישראל"?
תושבי אריאל אינם מפזרים קרוואנים על גבעות השומרון. הם אינם משחיתים מטעי זיתים של פלסטינים, אינם מרעילים בארות, יורים בכבשים או מנפצים שמשות רכב. הם כמוני וכמוך. גולשים הרבה באינטרנט, אוהבים לבלות, אין להם זיק מטורף בעיניים. הם לא חושבים שהם קולוניאליסטים. גם אתם לא חושבים כך.
אבל זה מה שהם. שלוחיו של שלטון זר בלב אוכלוסייה מקומית עוינת. ונוכחותם שם מתאפשרת רק במחיר סבל נוראי לשכניהם הפלסטינים. ההחלטה מהשבוע האחרון - להכליל את אריאל בתוך חומת ההפרדה - רק ממחישה זאת שוב. הנה שולחת חומת ההפרדה אצבע ארוכה, אצבע משולשת, אל תוככי הגדה המערבית; אצבע שמסובבת את כולנו בלי כל פגע, בלי כל נקיפות מצפון. אל המצפון שלנו הם יפנו רק כאשר, אם בכלל, תעלה שאלת הפינוי. אז יופרחו כל הקלישאות בנוסח "איך יכול לב יהודי...". איש לא ישאל כמה לבבות, יהודים וערבים, נשברו בגלל העיר החכמה.
אריאל היא כמובן משל. לא רק לשאר ההתנחלויות, אלא לכל מעטפת התמיכה שהן מקבלות מתוככי הקו הירוק. הקבלנים שבונים שם ביום, וחוזרים בלילה לביתם בתל-אביב או פתח-תקווה; בעלי המפעלים, הסטודנטים, רשתות השיווק, חברות התקשורת, בדרנים ואמנים - כל מי שכף רגלו דורכת שם תדיר, כל מי שמשאיר שם שקל מכיסו. וכן, גם חיילי המילואים שממשיכים ללכת לשטחים ("כי צריך, כי עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר הפנאטים"), ובשובם הביתה מקללים, נשבעים שלא עוד, מצביעים לשינוי או לעבודה, אבל בפעם הבאה ישובו אל השטחים כמו גדולים. כי צריך.
כל אלה הם משל גדול, נוראי ומדכא, לשורשים העמוקים שהיכה בנו הכיבוש. ועד שלא ייעקרו, עד שלא יימצא הכוח להתנער מהם לחלוטין, ימשיכו הישראלים להשתרך במעגל קסמים חסר תוחלת, יראו את העצים ויחמיצו את היער, ולא יבינו למה השלום לא מגיע.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
