אבנר ברנר - דרור בורשטיין

אבנר ברנר דרור בורשטיין

בכל אופן, הספר סוחף, מצחיק, מתחכם, שנון וזה לזכותו, ובעיקר עשיר בדמויות ובסיטואציות,משהו כמו "תמונות קצרות" של אלטמן, רק בספר. אבל הזרימה שלו בין דמויות ומצבים, קצת מרחיקה את הקורא מהזדהות או התעמקות עם הדמויות: יש יותר מדי אקשן וחסר, לי לפחות, קטעים של לעצור רגע ולהתעמק במה שקורה.

אבל זה באמת רק דברים טפלים, מול העולם המורכב שבורשטיין מציג כאן: עולם פארודי, גרוטסקי, מצחיק ובאותו אופן גם מפחיד. העולם שלנו, הישראלים. זה לא "תוף הפח", אבל בדרך...הסוגיה המרכזית כאן היא העיבוד הקלוקל שאנחנו עושים לערכים שישראל קודשה על ידם:

ציונות, שואה ובעיקר דת. אנשים מנכסים לעצמם את הערכים האלה בספר (ובחיים), ועושים בהם שימוש עקר,רווי בדעות קדומות,קלישאתי, שהקשר בינו לבין כוונת המשורר המקורית (בן גוריון,התנ"ך וכדומה) הוא מקרי בהחלט. כל אחד חי בסרט שלו, מה שמוביל לפערי דורות עצומים ומגוחכים, וכולם בעצם די טיפשים, מגוחכים וקריקטוריסטים. אין רחמים.

הערכים שאנחנו אמורים לגדול על פיהם, הופכים למגוחכים וציניים, והצד הכי קיצוני של העניין הזה, מופיע בדמותה של גרטרוד, שמסמלת, את ההתייחסות לשואה,בדרך הכי מוקצנת: הניצולים הפכו לנאצים (יש כאן כמובן אמירה פוליטית על הכיבוש - הספר מתרחש בתקופת האינתיפאדה הראשונה ובאותה מידה יכול להתרחש גם היום).

הגבולות מיטשטשים וספרות השואה הופכת בספר לקלישאה אחת גדולה, כשכל מה שזוכרים זה את ה"אירועים המחרידים", אבל לא את המהות ואת העומק מאחורי הדברים. וזו רק דוגמא. מצחיק ומפחיד בעת ובעונה אחת, הספר מכיל כמה סצנות חזקות ובלתי נשכחות, כמו אסיפת ההורים אחרי הרצח.

אם אנחנו נראים כמו שדרור בורשטיין מצייר אותנו, אז המילים שגעון ובלבול חזקות יותר מכל דבר אחר המאפיין אותנו. הסלט הזה,של היסטוריה, דת, פוליטיקה, עדתיות וכדומה, גדול עלינו ואנחנו קורסים תחתיו. את הסלט הזה, בורשטיין מעביר גם בצורה וגם בתוכן, כמו שציינתי בהתחלה.