שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ברזניץ - חיים לפיד
    הגופה המסתורית והמרוטשת הופכת לאובססיה אצל דני ברזניץ. הוא מתעקש לפתור את התעלומה למרות שהכל מסביב מתעלמים מקיומה. איש אינו מחפש את הנרצח, מדור חקירות מעדיף לותר על נסיון לפצח את התעלומה וברזניץ הולך ונדחק מחוץ למערכת כאקסצנטרי ואובססיבי

    לפני איזה שנתיים פגשתי אותו לראשונה והתאהבתי. או ליתר דיוק זו היתה התלהבות של מבט ראשון שהלכה והעמיקה עם הזמן לאהבה והערכה והתקשרות. המפגש הראשון היה עם "פשע הכתיבה" של סופר עלום עד אז בשבילי – חיים לפיד.

     

    צורת הכתיבה שלו, הדמויות, דרך טוויית העלילה היו כל כך מעמיקים, עדינים ואחרים מכל צורת כתיבה של כל סופר ישראלי שהכרתי, שממש היה לי קשה להאמין שבאמת קוראים לו חיים לפיד. זהו סופר ישראלי שגדל כאן בתוך כל הרעש, האגרסיה, הכוחנות והאור המסנוור.

     

    בכל מקרה, כשהלכתי לרכוש מציאות במכירת הספרים ההיסטרית בבית החייל נפלתי כמוצאת שלל רב על "ברזניץ" - סיפור עם עלילה כאילו בלשית המתרחש בתקופת האינתיפדה הראשונה.

     

    ברזניץ הוא קצין בכיר במדור חקירות רצח במשטרת תל אביב וככה סתם באמצע החיים כל עולמו חרב עליו. אהובתו עוזבת אותו, הוא נפצע קשה בתאונת דרכים שבה כמעט ומאבד את חייו ותעלומת גופה שמתגלית ביער בית שמש הולכת ומדרדרת את מעמדו המקצועי.

     

    הגופה המסתורית והמרוטשת הופכת לאובססיה אצל דני ברזניץ. הוא מתעקש לפתור את התעלומה למרות שהכל מסביב מתעלמים מקיומה. איש אינו מחפש את הנרצח, מדור חקירות מעדיף לותר על נסיון לפצח את התעלומה וברזניץ הולך ונדחק מחוץ למערכת כאקסצנטרי ואובססיבי.

     

    מהמקום שבו "...כאשר אנשים רוצים איזשהו פשר אחרי הכל, נראה ודאי כהפגנת מנהיגות של ברזניץ; האם אין היכולת להוביל אחריך אנשים, דווקא לשום מקום – תמצית המנהיגות?".

     

    הוא מגיע למצב שבו כל הקסם וההשפעה והמעמד שנרכש בשנות עבודה מוצלחות הולכים ופגים, וחוץ מעוזרו הנאמן בינשטוק לא נשאר לו איש. אבל ברזניץ כאילו כלום - ממשיך בעקשנות כמו בולדוג שנועל את שיניו על המטרה ולא משחרר.

     

    הוא עובר חשוד חשוד, הופך והופך כל אבן ותוך כדי כך אנו נחשפים לתיאורים נפלאים של הדמויות העוברות בסיפור.

    "לשווא צווח המסכן בכעס ובעלבון ועמד על זכותו להגן על צלמו ודמותו, לשווא הזעיק טלפונית את עורך הדין שלו ומישהו "בכיר מאוד" מן "המחנה הלאומי", לשווא איים לרדת – גם הוא – מן הארץ, וכל זאת - בלחש כמובן, לבל יגונב דבר מה לאוזניהן של תריסר הדוגמניות הדקות והכמושות שהצטופפו בסקרנות נרגשת מעבר לדלת, וביקשו להזמין את המשטרה בטרם התברר להן, שהיא כבר הגיעה".

     

    "הם דיברו עברית. באמת עברית טובה, גם אם לא תמיד מדוייקת. ודאי גם אנגלית, צרפתית, שלא לאמר ערבית. ברזניץ חי בנוח רק עם העברית שלו, כלוא לנצח בתחומיה. מופיד לא מעלה על דעתו את הקנאה הזו. מה הוא יודע על האיש המגודל, מזוקן הלחיים, במדי המשטרה שלפניו? מאומה, ואולי את העיקר – יהודי צר ואויב. ואילו לברזניץ, לברזניץ יש תיק שלם ומפורט על נחקרו".

     

    ההתמודדות בין החוקר לנחקרו נעשית תוך כדי דיון על גיבור סיפור של גרהאם גרין שברזניץ מביא כדי לאיים במרומז על החשוד שהוא במקרה הזה "ביר זיית – פילוסופיה וספרות אנגלית. עבד בבתי קפה שונים בת"א. עברית טובה, עוזר הוראה מתרגל בקורסי מבוא, מרצה בבית ספר לבנות, כותב רשימות לכתב עת פוליטי ספרותי בירושלים".

     

    אבל החקירות המסתיימות תמיד בחזרה לנקודת המוצא לא משחררות את ברזניץ מהעינוי הבלתי פוסק של הגעגועים לאהובה (שזה גם שמה) שעזבה אותו ויצאה לחלוטין מחייו. ככה אנחנו מלווים את ברזניץ בהתייסרויותיו ובניסיונותיו הבלתי נלאים לפתור את התעלומה.

     

    "הגעגוע הפרובינציאלי למלודיה, הודה בליבו ונאנח בקול, לרסיס של סיפור, לעצם של גיבור, לצללית של עלילה, ומעל הכל – סוף. סוף מאורגן היטב, סוף סופי וגמור שיביא על סיפוקם גם את האחיות מנהריה וגם את הבלש מנתניה. ששום דבר לא ישאר תלוי על בלימה, ישקע שוב לתוך הרקע, יספג בכל מה שבסביבה."

     

    וכאן אני רוצה להגיד משהו על סיום הספר, בעצם גם על הסיום של "פשע הכתיבה". קראתי בפורום הזה ביקורת של מישהו שאמר שהיה לו קשה מאוד להתמודד עם הספר עד לנקודת התפנית בדפים האחרונים שבשבילה היה שווה כל המאמץ. כותב אחר בפורום זה אמר לי שלדעתו נקודת התפנית הזו הורסת את כל הספר.

     

    אני רוצה להציע כאן הנחה שלישית: כל העונג אצל חיים לפיד הוא הספר עצמו. בעיניו "הדרך היא המטרה" ולכן כל התמצית היא הכתיבה עצמה ולנו הקוראים כל התמצית היא הקריאה עצמה.

     

    הסוף כאילו נכפה עליו ועלינו והוא לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא המסע שעוברים ביחד, הסופר, הקוראים והגיבורים לתוך עצמם ולתוך העלילה.

     

    ולסיכום: כתוב נפלא. ניתוח נהדר ורגיש של הדמויות שהן כל כך ישראליות ובכל זאת נראה שהן לא מכאן. שלמרות הפילוח המדויק של המקום והזמן הן בהחלט יכולות לנוע בכל ארץ אחרת ולפעול בדיוק באותה הצורה.

     

    העלילה היא החלק הפחות חזק אבל לא ממש מפריעה לחווית הקריאה שהיא לא מאוד קלה אבל מאוד מספקת. ממליצה בכל פה על הספר הזה, על "פשע הכתיבה" ועוד יותר על הסופר חיים לפיד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים