מצב מצור - מחמוד דרוויש
יראו בני הנוער בארץ איך משורר מוכשר עם עט קלה הוא חד-צדדי. איך הוא מסרב לראות את הכישרון של עמו להחמיץ כל הזדמנות. איך הוא מיצג בשיריו עם שמסרב לקחת אחריות על מעשיו ולהבין שגם מעשיו הובילו אותו למצבו
נתחיל מזה ששיריו של מחמוד דרוויש קריאים ונוגעים ללב. אני לא מומחה לשירה וקשה לי לתת כאן משהו מובנה שיצדיק את התואר. אני קורא שירה מהבטן. ודרוויש יודע לכתוב.
ההיסטוריה שלו קצת מוזרה והופכת את הזהות האידיאולוגית שלו למשהו שיש בו לפחות שמץ של התחסדות. הוא גדל בחיפה אם איני טועה, ומבחירה חופשית החליט לעזוב את המדינה ולהיות פליט. לא אל תטעו - הוא לא התמיד לחיות באיזה תפוצה ´פליטית´-פלסטינית. כן, היו לו תחנות בתוניס ובביירות וגם ברמאללה אבל הוא שותה קפה בבוקר בבית קפה שכונתי ובייתי בפריז.
אני משוכנע שיש משהו בטענתו שהשב"כ הישראלי לא עשה לו חיים קלים אחרי שקרא את השירים שלו. אם לחיפושיות לא נתנו ב -1964 להיכנס לארץ פן ´ישחיתו את הנוער´ אני משוכנע שאנשי התרבות הרגישים של השב"כ היו לא פחות מנומסים לנוכח השירה של דרוויש.
טמטום ישראלי אופייני, אבל משום מה ההתרשמות שלי היא שהשב"כ רק הקל על דרוויש להחליט שהייאוש בפריז יותר נוח.
´מצב מצור´ נכתב תוך כדי האינתיפאדה האחרונה. שהיא כידוע תוצאה של משא ומתן בין שני אנשים אטומים: אחד, ברק, חכם וחסר רגישות כמו גם בור בניהול משא-ומתן ים-תיכוני.
והשני, עראפת, אגו-מניאק שהשפתיים הרוטטות שלו מעניינות אותו הרבה יותר מאשר גורל האנשים שהוא אמור להנהיג.
קשה לומר משהו חד משמעי על הספר מבחינת תוכנו. כאמור הקריאה שוטפת אבל התוכן מורכב. יש בו הרבה שירים שמציגים בצורה מאד צדקנית ומתחסדת את מצב הפלשתינים. יש בו שירים לא מעטים שמשתמע מהם הצדקה של פעילות הטרור.
יש בו כמה שירים עם סרקזם חבוי על חוסר התוחלת בתופעת השאהידים והוא מסתיים בקובץ שירים המבטא כמיהה לשלום שהם קצרים וחכמים.
אין בקובץ הזה ולו שיר אחד שהוא בגדר של אלתרמן (אחרי פעולת קיביה: ´אל תתנו להם רובים'). השורה התחתונה: בניגוד לשרת החינוך (ללא התרבות) אני הייתי נוהג הפוך ממנה. אני הייתי מכניס את השירים של מחמוד דרוויש למערכת החינוך.
יראו בני הנוער בארץ איך משורר מוכשר עם עט קלה הוא חד-צדדי. איך הוא מסרב לראות את הכישרון של עמו להחמיץ כל הזדמנות.
איך הוא מיצג בשיריו עם שמסרב לקחת אחריות על מעשיו ולהבין שגם מעשיו הובילו אותו למצבו. איך המשורר הלאומי הפלשתיני פוחד / לא רוצה / לא חושב שלפוצץ אוטובוס עם ילדים זה טרור, רצח, אסור, מוקצה, טאבו (ואל תקפצו ותגידו לי שגם אנחנו הרגנו חפים מפשע.
אני יודע. זה מחריד. זה החלק של הטמטום שלנו להחמיץ הזדמנויות וחוסר היכולת שלנו להיות לא רק חזק אלא גם נדיב. אבל אנחנו מעולם לא הפצצנו בית-קפה כדי ובמטרה להרוג את יושביו).
כמו שצריך ללמד ערבית מדוברת ברגע שתלמיד השתלט על כתיבה וקריאה (מה שאצלנו הופך עם הזמן למשימה בלתי אפשרית), כך צריך ללמד את דרוויש.
בבחינת ´דע את האויב´ אשר, תאהבו את זה או לא, גם כשלא יהיה אויב יהיה שכן שלא ברור אם אי פעם יחבב אותנו, אבל ימצא בחצר הסמוכה לשלנו.
