טירופו של רופא הנפש - יהודית הנדל
כנראה שבימים טרופים אלה, כשהמהלכים העולמיים והארציים סביבנו כל כך חסרי פשר וכל כך משוללים הגיון וצדק, מה שנשאר הוא לברוח לתוך הטירוף האנושי שדווקא בו יש איזה הגיון פנימי מאוד מובן
מאז ומעולם נמשכנו אנחנו בני האדם אל הטירוף, אל המפתיע והמיוחד שבנפש המיוסרת, אל הבלתי צפוי שבה. אל הנסיון להבין מאיפה כל זה בא.
כנראה שבימים טרופים אלה כשהמהלכים העולמיים והארציים סביבנו כל כך חסרי פשר וכל כך משוללים הגיון וצדק, מה שנשאר הוא לברוח לתוך הטירוף האנושי שדווקא בו יש איזה הגיון פנימי מאוד מובן. זו כנראה הסיבה שבגללה ידי נשלחה אל הספר "טירופו של רופא הנפש" של יהודית הנדל.
אז קודם כל ולפני כל דבר אני רוצה לדבר בשבחי הסופרת המופלאה הזו יהודית הנדל שבשפה פשוטה, מאוד לא מסובכת אבל מאוד מאוד מוקפדת מעבירה במשפטים שלה עולם ומלואו:
"יואל נהרג בשלושים באוקטובר, ביום אביך מעונן, והוא עצמו, אלחנן, עבר לגור איתה, עם יעל, כעבור קצת יותר משנה, בערך באמצע נובמבר, וגם אז היה יום אביך מעונן שהתחיל עם טפטוף קל, אבל בשום פנים הוא לא זוכר את התאריך, איך זה שהוא לא זוכר את התאריך, והרי התאריך הזה שינה את חייו, איך זה שהוא לא זוכר את התאריך ששינה את חייו ורק שהיה יום אביך מעונן שהתחיל עם טפטוף קל, ושגברת שטיין השכנה ממול, הראשונה שראתה אותו יוצא עם תיק בבוקר, חייכה חיוך קטן, בדיוק כמו שחייכה למחרת גברת שטרן מהדלת השניה, ואמרה: בוקר טוב, דוקטור גיל, ונכנסה למעלית אחריו".
ובמילים האלו של הפתיחה מקופל כל הספר. בכמה מילים קטנות ופשוטות יש לנו את כל העבר, ההווה והעתיד של הגיבורים, של העלילה של היחסים. ברור לנו מעבר לכל ספק שגיבור הספר יהיה דווקא המת – יואל שנהרג בשלושים באוקטובר. ברור לנו שהמעבר של אלחנן לגור עם האלמנה אינו אלא תחליף עלוב לדבר האמיתי – החיים המשותפים של יואל עם יעלי. ברור לנו שהנישואים השניים שהם רק נסיון למצוא מפלט מהכאב שבחסר לא יזכו בהצלחה מסחררת.
ואכן ככל שהעלילה מתקדמת דמותו של יואל הולכת ותופסת נפח וממשות מציאותית יותר מכל מציאות בחייו של אלחנן וגם בחייה של יעלי האלמנה. כשמתברר שיעלי הרה ללדת והיא בוחרת לילד את השם יואל או כדבריה "יואל שלי" הקנאה הולכת ומשתלטת על מוחו המיוסר של אלחנן שהוא עצמו בכלל פסיכיאטר ותפקידו לרפא אנשים מעוני נפש.
ובמקביל למעגלים של אובדן תחושת המציאות וחזיונות השווא בהם יואל המת חי מתמיד הוא מנסה למצוא את הפתרון למחלתה של גברת גוטליב שלקתה בדכאון אחרי לידה הנמשך כבר 40 שנה. מחלה שבאופן לא ממש מפתיע לא שונה בהרבה למצב בו הוא אלחנן שהיה צריך להיות המאושר באדם לאחר הולדת ילדו הראשון – נמצא בו.
הקריאה בספר הזה, הגם שממש ממש אינה קשה וגם רזונו של הספר (142 עמודים) היו צריכים להקל, נמשכה אצלי זמן רב. כשהנחתי אותו מידי בתחושת הקלה מסוימת (חייבת להודות) קפץ לזכרוני הספר "אהבה עיקשת" ובאופן מאוד עיקש התעקש בעקשות בלתי רגילה לעורר השוואה בין הטירוף שלו לטירוף של אלחנן.
אבל מה הקשר – התווכחתי עם עצמי – בין הקנאה האובססיבית של הרופא בחברו המת שהולך ותופס את מקומו בבית, לבין האהבה האובססיבית והבלתי הגיונית הרודפת את הגיבור ב"אהבה עיקשת". ובעצם הקשר הוא האובססיה הנובעת מהמושג החמקמק הזה, הבלתי ברור הקרוי אהבה.
ואז הלכתי אל הפתיחה של מקיואן:
"ההתחלה פשוטה וקלה לציון. היינו באור שמש תחת עץ אלון, מוגנים למחצה ממשבי רוח חזקים. אני כרעתי ברך על העשב ופותחן בקבוקים בידי, וקלריסה הגישה לי את הבקבוק – "דומה גאסק" 1987. זה היה הרגע, זו היתה דקירת הסיכה על מפת הזמן: הושטתי את ידי, וכשנגעו הצוואר הקריר ונייר הכסף השחור בכף היד, שמענו צעקת אדם. פנינו להביט אל השדה וראינו את הסכנה. הדבר הבא, אני רץ לקראתה. התמורה היתה מוחלטת: אינני זוכר ששמטתי מידי את הפותחן, שקמתי על רגלי, שהחלטתי החלטה, ששמעתי את קריאת האזהרה שקראה קלריסה אחרי. איזה טמטום, לשעוט לתוך הסיפור הזה ומבוכיו, להתרחק במרוצה מאשרנו בין דשאי האביב הרעננים על יד האלון".
שוב פתיחה שמקפלת בתוכה את כל הסיפור, על כל התפתחויותיו ומוסר ההשכל שלו וכאן גם רואים את כל ההבדל בין התיאור החוויתי המצוי רובו ככולו בתוך ראשו של אלחנן לבין התיאור הכמעט תסריטי של המקום, האווירה, האקשן והנבואה ההולכת אחורה לגבי המועקה והחרדה של הבאות.
וכאן בעצם קלטתי עד כמה ספר יכול להיות חזק יותר אם במקום להיות מבוסס על מתן ההגיגים, מחשבות ויסורי הנפש של הגיבורים – תהיה בו עלילה עם אקשן וקונפליקטים הנובעים מתוך האקשן. אם כמו בתסריט טוב התנהגות הגיבורים תעיד על מחשבותיהם והרגשותיהם ולא איזה תיאור ארוך ומתמשך מוצלח ככל שיהיה על יסורי נפשותיהם המעונות.
וזה מה שחסר לי ב"טירופו של רופא הנפש". עלילה. בעצם לא קורה כלום בסיפור ומה שכבר קורה מאוד צפוי ולא ממש מרגש (אותי בכל אופן). חבל, כי הדמויות נהדרות והכתיבה נהדרת והסיפור היה יכול להגיע הרבה יותר רחוק.
