תשע קריאות תלמודיות - עמנואל לוינס
לוינס גאה בתרבות היהודית, מעניק לטקסטים התלמודיים מעמד תרבותי אוניברסלי, ומדבר בזקיפות קומה על התרבות והערכים שהעם היהודי מחזיק בהם ושאותם הנחיל לעולם כולו
הדבר הבולט ביותר המשתקף מיד בספר היא דמותו של האדם עמנואל לוינס. לפני היותו איש אשכולות, פילוסוף ענק רוח, הוא קודם כל אדם, יהודי, עניו, לבבי ואומר דבר בשם אומרו.
כל הרצאה הוא פותח בהתנצלות על עניות דעתו ובכל הרצאה מודה לאנשים שונים שהחכימו אותו ברעיונותיהם, והכי מרגשת בעיני הדרך העדינה שבה הוא חולק על עמיתים, מתוך כבוד וזהירות לא לפגוע. אני קוראת את הספר, את רוחב ידיעותיו, ומשתאה מהצניעות. מדהים איך אישיותו של כותב משתקפת גם בטקסט שהוא כולו עיוני.
הספר כולל תשע הרצאות שנשא עמנואל לוינס (1906-1995) מדי שנה בכנס אינטלקטואלים בצרפת ובכל הרצאה התרכז בטקסט אחד מהגמרא (תלמוד בשבילכם), קירב אותו לקהל השומעים והפגיש אותו עם אקטואליה.
הספר נקרא תשע קריאות, דווקא "קריאות" מתוך גישה פוסט-סטרוקטוראליסטית שמדגישה את הקריאה של הקורא, להבדיל מהתיחסות לטקסט ולחיפוש המשמעות ההיולית הטמונה בו לפי כוונת המחבר.
קריאה משמע, האופן שבו לוינס משתתף בדיון, מזמין את עצמו לבית המדרש ותורם לדיון באמצעות ההרהורים והפרשנות שלו. מתוך התשע בחרתי לתאר טיפה את הקריאה שהכי אהבתי, זו שדנה בקונפליקט המובנה בין "הכל צפוי והרשות נתונה".
שאלת הכפיה הדתית מול הבחירה החופשית שהיא יסוד ביהדות ואני כאדם דתי לא חדלה אף פעם להתחבט בה. עמדת המוצא של לוינס לעיסוק בנושא הוא הטקסט התלמודי שעוסק במעמד הר סיני ומתן תורה ומתחיל במילים "כפה עליהם הר כגיגית". מצד אחד כפה עליהם הר כגיגית ומצד שני, טוען לוינס, קבלת התורה היא החרות האמיתית של האדם.
סביב ההכרזה "נעשה ונשמע", שמשמעותה קיבלו עליהם לעשות לפני שבכלל שמעו דנו חשבו וחקרו, מפתח לוינס אמירה משמעותית בדבר אחריות בסיסית שאדם מקבל על עצמו בתום לב ובתמימות ללא חקירה תבונית קודמת, אחריות שדוקא דרכה ואחריה ניתן להגיע לבחירה חופשית וחירות. הוא מסביר שמה שצריך לקבל כדי שתתאפשר הבחירה החופשית נבחר רק בדיעבד.
כלומר, הבחירה החופשית עצמה שהיא התנאי למעשה החופשי אינה מתגלה לפני המעשה אלא אחריו. המעשה הנכפה עלינו בעצם קיומנו האנושי כיצירים החייבים לבחור, הוא המאפשר את זכייתנו בבחירה חופשית.
חשבתי לעצמי לזכור לדבר על כך בליל הסדר, כשהחרות בשמו של החג אמנם מתחילה בשחרור הגופני מעול העבדות, אבל באה לידי מימוש בסוף המסע, במשמעות החירות של קבלת התורה.
כישראלית שחדשות לבקרים שומעת ביקורת על טקסטים תלמודיים מיושנים ועל הגמוניה דתית קפואה שניכסה לעצמה את התורה, הרגשתי שמחה מיוחדת שהוגה דעות שנמנה בין הפילוסופים החשובים במאה העשרים, רואה בבית המדרש של חז"ל מקום שכבוד לו להסתופף בצלו.
לוינס מעניק לטקסטים התלמודיים מעמד תרבותי אוניברסלי, ומדבר בזקיפות קומה על התרבות והערכים שהעם היהודי מחזיק בהם ושאותם הנחיל לעולם כולו.
כדרכם של טקסטים עיוניים שמורכבים מפרגמנטים והצלבות, קריאה בספר איטית ודורשת מחשבה וריכוז. מומלץ ביותר למי שאוהב פילוסופיה, ורוצה נקודת מבט חדשה ומרעננת על ה"פילוסופיה" המקורית שלנו. לא צריך להיות בוגר ישיבה כדי להבין, אבל זה בטח עוזר.
סליחה על הקטנוניות וסליחה על הסליחה, אבל למה הוצאת שוקן לקחה כל כך ברצינות את מאמר חז"ל אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו? למה תוכן כה רהוט ונפלא בא בתוך עטיפה כה עלובה ואנאכרוניסטית? מישהו שם היה צריך לדעת שדוקא ספר הגות של לוינס צריך להקדיש תשומת לב לאריזה וד"ל.
