שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי מסתתר מאחורי המסכה
    ההוצאה המחודשת של "סיפורי מסכות" מאת לואיג'י פירנדלו, היא הזדמנות מצוינת להיזכר באחד הסופרים יוצאי הדופן ומעוררי המחלוקת שהצמיחה איטליה. אריאנה מלמד לוקחת אותנו למסע לתוך הטירוף הסיציליאני

    התבקשתי לתת המלצה לספר ליום כיפור. אחד כזה שלא יהיה כבד מדי, אבל שיהיה לו טעם של עוד. אחד שירתק במידה כזו שערימת ה-די.וי.די שנשכרה לצורך החג במתכונתו החילונית - חגם של רוכבי אופניים פעוטים וצרכני תרבות בוגרים - הערימה הזאת תישאר מיותמת. מן ספר שיחזיר לגדולי הספקנים את אהבת הקריאה, ויממש את הנדר של ראש השנה: לקרוא יותר ולראות פחות ערוץ 2.

     

    היה קל מאד למצוא, כי על השולחן נחתה מעטפה ובה אושר גדול. לואיג'י פירנדלו - "סיפורי מסכות". באמת שלא צריך יותר מזה לחג. לראשונה תורגמו הסיפורים בידי גאיו שילוני וראו אור בשתי אסופות, שמשום מה לא הפכו להצלחה מסחרית גדולה אצלנו. יכול להיות שזה בגלל נטייתנו לטרוף הכל במהירות ולעבור הלאה, וייתכן עוד שזה מפני שתמיד מיקמנו את פירנדלו, בגרסותיו העבריות, כמחזאי.

     

     

     

    הרבה יותר מצ'כוב ואו הנרי

     

    טעינו. את פרס נובל לספרות בשנת 1934 הוא קיבל גם בגלל הרומן הענק "מתיה פסקאל המנוח", ולא מעט בשל הכושר המופלא לטוות סיפורים שאנחנו מזהים אותם חליפות כצ'כוביים ואו-הנריים, אבל הם לעתים קרובות הרבה יותר מזה. עכשיו מופיעה אסופה מחודשת, וזו הזדמנות מצויינת להתוודע שוב ליוצר מאד לא שגרתי, ונתחיל דרך הביוגרפיה, ברשותכם.

     

    סיציליה הפראית, ספוגת השמש, ניחוח ההדרים והיצרים, היתה במאה ה-19 אי של מכרות גופרית משגשגות, שהקים מתוכו אצולת ממון חדשה שאבא של לואיג'י פירנדלו היה אחד מבניה. לילד שנולד ב-1867 התוו את כל מסלול החיים מראש: הוא היה אמור ללכת בעקבות אביו, ללמוד את עסקי המשפחה ולהתחתן עם מי שאבא שלו החליט, כבן צייתן ואוהב.

     

    הגופרית בוערת במוח

     

    אלא שהילד בורך ביותר מדי שכל ונטייה מדאיגה לשגות בדמיונות. כפתרון ביניים הוחלט שיהיה עורך דין, אבל אחרי שנרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת רומא, הבין שזה לא בשבילו ועבר לפילולוגיה. הגופרית היתה כנראה יותר מאשר עיסוק משפחתי, אלא גם דימוי מוביל בחייו: זעמו בער בו בשל שיטות ההוראה המיושנות של המרצים שלו, והוא עקר לאוניברסיטת בון, שם השלים דוקטורט בחקר הדיאלקט הסיציליאני של עיירת מגוריו וסביבותיה.

     

    הוא חשב שיהיה משורר, או לפחות מתרגם שירה מהולל. היצירה הראשונה שנזקפת לזכותו היא תרגום לאיטלקית של "האלגיות הרומאיות" של גתה. גם בבון שמר על קשר עם הספרות החדשה של מולדתו, וקרא כל מה שסיציליאנים כתבו - והתאהב.

     

    שידוך כמו בספר

     

    השירה נזנחה מעט לטובת כתיבה ריאליסטית. רומן אחד ראה אור ב-1893, ולואיג'י חזר הביתה והתיישב בעיר שלו, נכון לקיים את מצוות אביו להינשא לכלה שנבחרה מראש. זו היתה אנטונייטה פורטולאנו אותה לא הכיר כלל. אביה ואביו ניהלו עסקים ביחד, וחשבו שהשידוך יועיל לאיחוד הפיננסי של שתי המשפחות. הילדים התיישבו בבית שהאבות בנו וחיו מקצבה שהאבות נתנו.

     

    הכל נראה תפור, אבל אבא של אנטונייטה היה פרנואיד, חולה וקנאי, וכשאשתו כרעה ללדת את אנטונייטה, הוא לא היה מוכן להביא רופא הביתה, שיראה אותה לא לגמרי לבושה. ככה מתה אימה בלידתה, וככה ירשה מאביה את הגנים שחוללו התפרצויות ראשונות של המחלה כשהמכרות של האבות קרסו ונסתמו בגלל מפולות, ופתאום כולם נהיו עניים.

     

     

     

    קריירה בצל האלימות

     

    אנטונייטה עברה התמוטטות נפשית שממנה בעצם לא נרפאה לעולם. פירנדלו נאלץ למצוא עבודה כמורה כפרי, מגיה, וכותב סיפורים לעיתונים. תחילה פורסמו הללו מבלי שלמחבר ניתנה כל תמורה כספית, ו-ודאי לא תמורה שתספיק כדי לאשפז את אנטונייטה, שהלכה ונהייתה אלימה יותר ויותר כלפיו וכלפי שלושת ילדיהם.

     

    הוא חי בבית רדוף שגעון. ביתו הבכורה אשתו לא היתה יכולה לעמוד בעומס הנפשי וניסתה להתאבד ביריית אקדח: למרבה המזל, הנצרה לא השתחררה והיא הבטיחה לאביה שלא תנסה עוד. כשהוא מתמרן בין הדאגה לילדים ופרנסה, לבין הנסיון להישמר מפני אשתו, הפך פירנדלו לאיש פסימי ורדוף שדים, אבל גם למי שהצליח לבדוק את גבולות השגעון והרוע, האשליה והבדידות ביצירה שלו.

     

    כאילו נכתבו אתמול

     

    "מתיא פסקאל המנוח" - ספר שחוגג השנה את יום הולדת המאה שלו, היה להצלחה הראשונה שלו, ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה פרסם עוד שני רומנים וקבצים של סיפורים קצרים, ביניהם כמה מן הסיפורים המקסימים, המלבבים, האכזריים והנוקבים שתקראו ב"סיפורי מסכות". שיני הזמן לא יכלו להם בכלל, ולמרות שהם מעוגנים היטב בנוף ובאוירה, בזמן ובמקום, נדמה כאילו נכתבו אתמול.

     

    לאט לאט החלו הקוראים האיטלקיים לחבב אותו, אבל רק ב-1919 הצליח לתרגם את החיבה לממון די הצורך לשלוח את אנטונייטה לאישפוז בסנטוריום פרטי. היא כבר לא יצאה משם עד מותה. מחזות התחיל לכתוב ב-1916, נישא על גל של התעוררות בתיאטרון האיטלקי.

     

    שש נפשות, חמישה שבועות

     

    כפילולוג וכחוקר שפות הוא ניחן באוזן מדהימה לדיאלוג אנושי, ואולי משום כך היה לו קל לייצר אותם כמעט בסיטונות. היו שנים בהן פירנדלו כתב עשרה מחזות בכל שנה, וביחד יותר מחמישים. את שני מחזות המופת: "שש נפשות מחפשות מחבר" ו-"הנרי הרביעי" כתב בחמישה שבועות באביב 1921.

     

    "שש נפשות" כבש מייד את הדמיון של הצופים באיטליה, ובמהירות עצומה תורגם להמון לשונות והועלה על כל הבמות החשובות באירופה ובארצות הברית. החידוש המרעיש היה, כמובן, השימוש היצירתי של פירנדלו בחרכים הקטנים שנפערים לפעמים בין בדיון לבין מציאות, וביכולת להפוך את אלה לציר-הקיום של היצירה. הקהל אהב, פירנדלו הפך לסלבריטאי, הפרסים והעיטורים לא איחרו לבוא, ומוסוליני אימץ אותו בחום כאינטלקטואל האיטלקי המוביל של תקופתו.

     

    אני איטלקי ולכן אני פאשיסט

     

    האימוץ, צריך לומר, היה דו צדדי. ב-1925 הסכים פירנדלו לקבל ממוסוליני מתנה יקרת ערך - בית תאטרון משלו, ותקציב ויד חופשית לעשו בו כרצונו. בתמורה, כל שהיה עליו לעשות הוא למכור את נשמתו לשטן. הוא עשה זאת בהצטיינות יתרה.  "אני איטלקי ולכן אני פשיסט", הכריז בכל הזדמנות.

     

    העמדה הזאת אינה נוחה לאוהביו של פירנדלו, שניסו למצוא סדקים באמונתו או לייחסה לאילוצים הפיננסיים שלו. אחד מן המחזות האחרונים שלו, "הענקים מן ההר", זכה לפרשנויות מיטיבות כאילו הוא רמז להכרתו של המחבר בכך שהפשיזם הוא בעצם אויבה הגדול של התרבות.

     

    הבייבי של מוסוליני

     

    ניחא: את זה קצת קשה ליישב עם ההתנהגות הציבורית של פירנדלו. כשנסע לניו יורק להיות נוכח בהצגת בכורה של מחזה שלו, שחרר הצהרה בזכות כיבוש חבש (היום אתיופיה) על ידי המשטר הפשיסטי. כשזכה בפרס נובל, התיך את מדלית הזהב שלו ותרם את חומר הגלם "לטובת המאמץ המלחמתי". אין בחייו או ביצירתו רמז לכך שנסוג מעמדתו.

     

    הוא מת ב-1936, והפשיזם ליווה גם את הגוויה. "אל תלבישו אותי במחלצות. קיברו אותי עירום, מכוסה בסדין, כאחד האביונים. שאו את גופתי בעגלה פשוטה, ואל תתנו לאיש ללוותה, לא חברים ולא בני משפחה. העגלה, הסוס ובעל העגלה - ודי בכך. ואת הגופה תשרפו". אלה היו הוראות הבימוי שלו ליציאה האחרונה: הכנסיה הקתולית לא האמינה בשריפת גופות, הפשיזם לא תמך באלמוניות. הלבישו אותו בחולצת משי שחורה וביימו לוויה ממלכתית.

     

    אנושיות וצחוק

     

    כיוון שרוב היצירה האלמותית של פירנדלו נכתבה לפני שהתודעה הפשיסטית כבשה את איטליה ואותו, נוטים לשכוח ולסלוח לו על הפרק הזה של חייו. "שש נפשות" הוא עדיין טקסט בסיסי אהוב על שוחרי התיאטרון, הפקה הכרחית לכל בית ספר לדרמה ולכל תיאטרון לאומי רציני.

     

    "הערב אימפרוביזציה" ומחזות אחרים שלו עדיין מועלים בהצלחה. "מתיא פסקאל המנוח" עדיין מתורגם במהדורות חדשות - ולנו יש עכשיו אחת חדשה של "סיפורי מסכות". תמצאו בה את הנבערים מדעת בין הסיציליאנים: אנשים אלימים וקשי עורף. תמצאו בה פקידים נפוחים ורשויות מנוכרות. תמצאו זעם ואהבה, בערות ושנאה יוקדת כגופרית, טירוף שככל שהוא מקומי יותר, כך הוא אנושי יותר, ובעיקר תמצאו המון סיבות לצחוק.

     

    פירנדלו היה בין הראשונים שהבינו שהצחוק הקומי הגדול נובע רק מתוך מבט ממושך אל תוך הטירוף, אל לב הטרגדיה, אל מה שנשקף מעבר לשערי השאול. וזה המקום לומר תודה גדולה להוצאת "כרמל" על היוזמה, ולאריאל רטהאוז על דברי הסיכום המאלפים שלו לספר שהוא פשוט אוצר.

     

    סיפורי מסכות, לואיג'י פירנלו. תרגום: גאיו שילוני. כרמל, 295 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים