שנה ל"מקסים": הדר הקטן מתחיל חיים חדשים
"אין אף פעם רגעים של שמחה ממש, כמו של בנאדם רגיל, כמו שחוויתי לפני. השמחה תמיד מהולה בעצב". מונולוג ארוך וכואב מפיה של טובה בהט, שלפני שנה בדיוק איבדה את בעלה בפיגוע במסעדת מקסים והרופאים נאבקו על חייו של בנה הקטן הדר. בשיחה עם ynet היא מתארת את האובדן, הגעגועים וההתמודדות. מה נותן לה תקווה? רק הילדים. שנה לפיגוע שזיעזע את המדינה
זו הייתה השבת שבין ראש השנה ליום כיפור תשס"ד, לפני שנה בדיוק. כמו בכל שבת, היה צפוף במסעדת מקסים הסמוכה לחוף הכרמל בחיפה. נופשים הגיעו מהחוף, ומשפחות שלמות מחיפה וסביבתה ביקשו לחסוך את הבישולים, וסעדו את ארוחת הצהריים במסעדה הפופולארית.
הנינוחות העצלה של שבת בצהריים הופרה סמוך לשעה 14:00 בפיצוץ אדיר. מחבלת מתאבדת הגיעה למרכז המסעדה ופוצצה את עצמה, הופכת את המקום לשדה קטל מזוויע. 21 איש קיפחו את חייהם בפיגוע. 15 נהרגו במקום, ועוד שישה בשעות ובימים שלאחר מכן. כ-60 איש נפצעו. בשתי משפחות – אלמוג וזר-אביב – הייתה הזוועה קשה אף יותר: עשרה מההרוגים היו בני משפחות אלה, חמישה מכל משפחה, סבים, בנים ובנות, נכדים ונכדות.
בין ההרוגים היה גם ציקי (צבי) בהט, בן 35 מחיפה. כאשר התפוצצה המחבלת, כבר סיימו בני המשפחה את ארוחתם, וציקי עמד ליד הקופה וביקש לשלם. בני המשפחה סיפרו כי רעייתו, טובה, סייעה לחלץ את שני ילדיה מתוך התופת אל האמבולנסים שהגיעו למקום במהירות, ואז נמסר לה כי ציקי נהרג.
מאותו רגע הפכו חייה של טובה לסחרחרת שנעה בין ייאוש, תקווה ונחישות רבה. היא אפילו לא הספיקה לשבת שבעה על בעלה. בנה, הדר, אז בן שלוש וארבעה חודשים, נפצע באורח אנוש ונאבק על חייו בבית החולים רמב"ם. כל המדינה החסירה פעימה כשפנתה אל כלי התקשורת, ובאמצעותם ביקשה מכל מי שיכול להתפלל על חייו של בנה הקטן.
"התכוונתי שכל אחד יתפלל בדרכו. בלי קשר לעניין הדת דווקא", היא אומרת היום ל-ynet. "יש אנשים שמאמינים בכל מיני דברים. התחושה שלי היא שכמות האנרגיה הזו, העובדה שכל כך הרבה אנשים חשבו עליו, וקיוו, והתפללו – כל אחד בדרך שלו - עשתה משהו. אני מאמינה שכוח המחשבה, וכוח האמונה והתפילה יש בו כדי להשפיע.
"אין לי ספק שמי שהציל את חייו של הדר הוא מי שניתח אותו ביום הפיגוע, ד"ר סוסטייב. ומי שאחראי לשלומו ולהחלמתו זו הרפואה וד"ר גילבורט (מנהל המחלקה לנוירו-כירורגיית ילדים ברמב"ם, א.ר). אבל בנוסף, יש משהו בעוצמה, שקבוצה כל כך גדולה של אנשים שחושבת על בן אדם אחד ועל שלומו. אני מאמינה שיש בזה כוח".
מסה של טירוף
טובה בהט עדיין זקוקה לכוח. המאבק על שלומו ותפקודו של הדר נמשך כבר שנה, וסופו עוד רחוק. בהט נתונה בעשייה יומיומית מטורפת, כשהיא מנסה לתמרן בין בית לוינשטיין ברעננה, שם עובר הדר את השיקום, לבית בחיפה בו מנסה הבת, ענבר, תלמידת כיתה ב', לנהל חיים נורמאליים ככל שניתן. היא מתגוררת בבית עם סבתה, אמה של טובה.
"אני נמצאת עם הדר ארבעה ימים בשבוע. כל יום שלישי אני בחיפה, עם ענבר, ואז אמא של ציקי נשארת עם הדר. ביום רביעי אני חוזרת לרעננה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהדר מתעורר, וביום חמישי אחרי הצהריים אני חוזרת אתו לחיפה, לסוף שבוע בבית.
"לענבר אין ברירה אלא לקבל את המציאות המתישה הזו. זה קשה לה מאוד. היא ילדה שאיבדה את אבא שלה. הייתה באירוע עצמו. ראתה מה שראתה, חוותה מה שחוותה, כולל מראה גופתו של אביה. האח שלה היה פצוע בצורה אנושה, ולא ידענו מה יהיה איתו, וכעת הוא לא אותו אח שהיה לה. בנוסף לכל אלה, אמא שלה לא נמצאת בבית. האם נפש של ילדה, שעוד לא הייתה בת 6 כשהיה הפיגוע, צריכה להכיל כזו מסה של טירוף, של כאב? הרי לנו קשה לעכל את זה, אז איך היא יכולה? אבל היא ילדה מאוד חזקה".
את הימים הראשונים לאחר הפיגוע מתארת טובה כקטסטרופה. הסיכויים של הדר לשרוד היו מאוד נמוכים. הוא סבל פציעת ראש קשה, ומצבו הוגדר אנוש. בניתוח הראשון שבוצע בו, ביום הפציעה, הוסרה קרוב למחצית מעצם הגולגולת, בכדי להקל את הלחץ על מוחו. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ ומצבו לא היה יציב. רק כעבור כעשרה ימים, נראה היה כי הדר יוצא מכלל סכנה, וביום ה-12 הוא נותק ממכונות ההנשמה.
תקופת האשפוז הממושכת הייתה רווית מתחים ומכאובים. חודשיים לאחר שהגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה עבר הדר ניתוח נוסף, במהלכו סגרו הרופאים את הגולגולת מחדש. זמן מה לאחר מכן, הועבר הדר לשיקום בבית לוינשטיין. על אף ההתקדמות המרשימה בתפקוד הגופני, הדר עדיין אינו מדבר, כתוצאה מהפגיעה המוחית.
לשאלה האם הצליחה לחוות רגעים של שמחה במהלך השנה, ענתה טובה: "אין אף פעם רגעים של שמחה ממש, כמו של בנאדם רגיל, כמו שחוויתי לפני. השמחה תמיד מהולה בעצב. בוא נגיד שרגע כזה היה ביום הולדת של הדר, יום הולדת שציינו בתחילת מאי, אחרי שהוא עבר דרך מאוד ארוכה. זה היה יום הולדת - אני לא יודעת אם שמח זו המילה - מאוד חשוב בשבילנו".
כאילו תלשו לי חלק מהלב
ציקי וטובה הכירו עוד בתיכון, כאשר היו שניהם חברים בתנועת השומר הצעיר, היא בקריית חיים והוא בנווה שאנן. בצבא שירתו שניהם בנח"ל, בשני גרעינים שונים, והקשר הרומנטי ביניהם החל רק לאחר מכן. זמן קצר לאחר ההיכרות המחודשת עברו להתגורר ביחד. חודש לפני הפיגוע, חגגו תשע שנות נישואין.
ציקי עבד בעסק המשפחתי לציפוי רצפות תעשייתיות. "הוא היה בחור מבריק. מאוד חכם, ובעל אינטליגנציה גבוהה מאוד. איש מאוד מוכשר, לא היה משהו שהוא נגע בו ולא הצליח. הוא מאוד אהב ספורט, שיחק כדורגל כל יום שישי, הלך לחדר כושר", סיפרה טובה השבוע.
"הוא גם עשה את הכול כדי להיות אבא במשרה מלאה. בסביבה שלי אין הרבה אבות שכל כך קשורים ומאושרים עם הילדים שלהם, וכל כך יודעים לעשות 'סטופ' לעבודה, לחזור הביתה בזמן ולהיות מעורב בחיי הילדים ובחינוך שלהם, בצורה שוויונית".
קולה של טובה נחנק כשהיא מדברת על ציקי, והיא מתקשה להסתיר את דמעותיה. "הכאב נמצא שם כל הזמן ולא עוזב אותך. ביום יום ההתמודדות היא עם המשימות שעומדות על הפרק. אני בעשייה מטורפת. אבל בסוף היום את נכנסת למיטה, והכול מתחיל לרוץ. הבדידות, הכאב והגעגועים. זה לא געגועים למישהו שנסע. זה געגועים למישהו שהיה חלק ממך. אני אהבתי את הבן אדם הזה, אני לא יכולה להסביר עד כמה. כאילו תלשו לי חלק מהלב".
אף אחד לא זוכר את המשפחות
מי שביצעה את הפיגוע במסעדת מקסים, הייתה המחבלת הנאדי ג'רדאת, עורכת דין בת 29 מג'נין. כארבעה חודשים לפני כן, נהרגו אחיה וארוסה בפעילות צה"ל בעיר. אביה התבטא לאחר הפיגוע ואמר כי היה "מתנה" שהביאה לו. על גופה נשאה המחבלת מטען במשקל של כ-8 ק"ג חומר נפץ, וכן כדורי ברזל וראשי ברגים, בכדי להעצים את ההרג וההרס.
"אין שום דבר - שום דבר - שמצדיק התאבדות של בן-אדם, שעליו מטען חומר נפץ לצורך הרג של ילדים, נשים, גברים. אזרחים תמימים שאין להם שום יכולת להתגונן", אומרת טובה, כשאני שואל על השפעת הפיגוע על דעותיה הפוליטיות. "זה נקרא פעולת טרור. לפעולת טרור אין שום הצדקה בקרב בני אנוש. ולא משנה המטרה, או על מה המאבק. כל עוד אנחנו שייכים לקהילת בני האדם אי אפשר לקבל תופעות כאלה. אי אפשר אפילו להגדיר את התופעות האלה חייתיות, כי חיות לא עושות דבר כזה. זו מפלצתיות ברמות שבן אנוש לא יכול להבין ולתפוס. אין לזה שום הצדקה. זו נקודת הפתיחה.
"זו האידיאולוגיה ששולטת כרגע ברחוב הפלסטיני. ארגוני הטרור הם ששולטים, והם שמכתיבים. ובהתאם לזה מדינת ישראל צריכה להחליט איך היא פועלת. המשימה הראשונה של מדינת ישראל היא להגן על שלום אזרחיה. לפני משא ומתן או החלטות איך מתמודדים עם הסכסוך. המדינה עושה מאמץ גדול, אבל לא מספיק. היא נכשלה בשנים האחרונות בהגנה על האזרח. אנחנו לא מדברים פה על פיגוע אחד או שניים. אנחנו מדברים על שגרת פיגועי טרור ששולטת פה במדינה, זה מצב בלתי אפשרי".
כשהיא מדברת על שגרת הפיגועים, מזכירה בהט את מה שלרבים מאיתנו נוח לשכוח: בשביל אלפי משפחות בישראל, הפיגועים אינם נגמרים אחרי טאטוא הזכוכיות ושטיפת הכביש. אפילו לא אחרי הלוויות ההמוניות. הפיגועים חיים בקרב משפחות אלה יום יום ושעה שעה.
"אף אחד לא זוכר את המשפחות שנשארות מרוסקות אחרי הפיגועים וההרוגים. זה הפך להיות שגרה. סופרים כמה אנשים נהרגו, שמים חותמת ועוד פיגוע הסתיים. אתה יודע כמה יש פצועים שכל החיים שלהם יסחבו את הפיגוע הזה? זה לא שנשברה לו היד. אלה פגיעות איומות שנופלות כרעם ביום בהיר על בן אדם בריא ועל כל משפחתו.
"יום אחרי הפיגוע החיים בקרב מאות משפחות הופכים לסיוט מתמשך. זה לא נגמר. אנשים נכנסים למצוקות כלכליות, נלחמים על החיים שלהם. זה אירועים שפוגעים במשפחות שלמות במעגלים מאוד רחבים. כל החיים קורסים. אני עוד במצב טוב, יחסית. תראה מה קרה במשפחת אלמוג. משפחה על דורותיה נחרבה".
לשאלה האם לפעמים היא חושבת שיכול היה להיות יותר גרוע ענתה: "לא. לא. אבל לפעמים מתגנבת המחשבה מה היה אם זה לא היה קורה. אם לא היינו הולכים באותו יום למסעדה, אם היינו יוצאים לפני, אם הוא לא היה קם. זה דברים שלפעמים עולים, אבל אני משתדלת שזה לא יקרה. זה לא רלוונטי. לא מוביל לשום מקום".
מעגלים של אהבה
אחד היתרונות של בני משפחת בהט הוא מעגלי האהבה והעזרה בהם הם מוקפים. בני משפחה וחברים מסייעים בלי הרף, בלי לאות, לטובה. "הם נמצאים בשבילנו כל הזמן. נותנים עזרה מכל הסוגים. עזרה נפשית וגם עזרה פיזית. עושים מעל ומעבר ולא מרפים כבר תקופה די ארוכה. חלקם אפילו לא היו חברים קרובים, והם התגייסו ונותנים כתף בצורה שלא תאומן. אנשים מהשכונה, מהגנים, מבתי הספר, חבר'ה שלנו, חברים מהעבודה. אנשים נותנים את הנשמה.
"כל יום שישי, כשהדר מגיע לחיפה, הוא ממשיך ללכת לגן ליאו בק שבו למד. במשך כל השנה, כולל התקופה המאוד קשה ברמב"ם, הצוות של הגן החדש, אליו התחיל ללכת בספטמבר 2003, חודש לפני הפיגוע, הגיעו ותמכו. גם הגננות שהיו אתו בשנתיים שלפני זה, וגם הצוות שהתחיל אתו את שנת הלימודים ערב הפציעה, כולם עזרו לנו, כולל במשמרות בבית החולים ליד המיטה של הדר".
תיארת עשייה יומיומית מטורפת. בלי דקה לנשום, להירגע. מאיפה הכוחות?
"מהילדים. רק מהילדים. להדר, אחרי כל מה שהוא עבר, יש כוח ורצון עז לנצח. אני רואה את החיוך ושמחת החיים שלו, למרות כל הפגיעה הקשה הזו. הוא פשוט ילד מדהים. הסיכוי שהוא ימשיך לחיות היה אפסי כמעט. כל ההערכות היו שהוא לא יצליח לשרוד. מסתבר שכוח החיים שלו הוא עצום. הוא עבר שבעה מדורי גיהינום. הוא עובד מאוד קשה, ונשאר ילד שמח, ילד עליז, ילד נעים. ויש את ענבר. ילדה מדהימה. עם כוחות מפה ועד הודעה חדשה. הסיטואציה שהיא עומדת בפניה היא כמעט בלתי אפשרית. והיא מצליחה להתמודד אתה, כך שהיא באמת ראויה לצל"ש. פשוט ילדה גיבורה".
מה החלום שלך?
"החלום שלי, שעם כל התופת הזו, אצליח לגדל ילדים מאושרים. שהדר יצליח ימשיך להתקדם ולנצח את כל המגבלות שלו, או לפחות את רובן. ויחזור לתפקוד כמה שיותר רגיל. שהוא יצליח בחייו, יהיה עצמאי. אני מקווה שענבר תגדל להיות אישה מאושרת ושמחה, כי היא ילדה מלאה שמחת חיים. אני מקווה שאצליח לשמר את שמחת החיים שבה, על אף הכול שתצליח, שיהיו לה חיים מלאים ותהיה מאושרת. זאת המשימה שלי. על זה אני עובדת כל יום, כל היום".
טוני מטר: אנחנו חיים את הפיגוע גם עכשיו
טוני מטר, בעליה של מסעדת 'מקסים', התקשה השבוע לדבר על הפיגוע שאירע במקום לפני שנה. שלושה מעובדי המסעדה היו בין ההרוגים. לדבריו, על אף הזמן שעבר, לא הצליחו הוא ועובדיו לחזור לשגרה.
"אנחנו עדיין חיים את הפיגוע כאילו הזמן לא עבר. אנחנו נמצאים שם, הכול חוזר אלינו, ואנחנו לא יכולים לצאת מזה. אנחנו נמצאים באותו מקום גם מבחינה פיזית, וגם באותו מצב נפשי, כאילו שאנחנו חיים בתוך הפיגוע עצמו. לא יכולים לצאת מזה.
"אומרים שהזמן אמור להקל על הכאב, אבל אנחנו חיים את הכאב יום יום. העובדים מדברים על הפיגוע בינם לבין עצמם. המקום שוקם כדי שיהיה אפשר להמשיך לעבוד, לחיות, להתקדם ולהתפרנס, אבל מבחינה רגשית, מבחינת הלב, אנחנו נשארנו באותה שבת של הפיגוע".
מטר לא נשאר בקשר עם משפחות ההרוגים. "זה קשה מדי", הוא אומר.
לפנייה לכתב/ת 
