זמן שאול

בסיפור "זמן שאול"(1) כותב פרימו לוי על ג'וזפה, בעל חנות בדים קטנה: "עייף ממכירת בדים, עייף מלהיות ג'וזפה, עייף מלהיות עייף". יום אחד נכנס לחנותו אדם, ואגב שיחה מודיע לו שהוא נשלח מלמעלה לבשר לו שדינו נגזר. ההוצאה לפועל נקבעה למועד כלשהו בעתיד.

לפי שעה זוהי רק אזהרה למקרה שירצה לרכוש לעצמו בטחונות מוקדמים, אבל "מעתה זמנו הוא זמן שאול". ב-11 באפריל 1987 מצא פרימו לוי את מותו בנפילה מפתח דירתו שבקומה הרביעית. האם נפל או הפיל את עצמו? קשר שתיקה אופף עד היום את מותו, אבל למקרא ספריו קשה להשתחרר מההרגשה שהתרסקותו למוות על רצפת ביתו שב'טורינו' קשורה באזהרה שקיבל ארבעים שנה קודם כי החול בשעונו החל למנות את הזמן השאול שלו.

הטבלה המחזורית(2)

שנות בחרותו של פרימו לוי עברו עליו בטורינו, בחבל פיימונטה. כסטודנט לכימיה הוא דימה את הקהילה היהודית הקטנה של פיימונטה, שמוצאה מגירוש ספרד, ליסוד הכימי 'ארגון'. הארגון הוא גז אציל, בלתי פעיל מבחינה כימית, משום שהוא נושא מספר שלם של אלקטרונים במעטפתו החיצונית.

לכן אין ל'ארגון' צורך כימי למסור או לקבל אלקטרונים מיסודות אחרים, דבר העושה אותו בלתי מעורב. לכאורה, פרימו לוי ייצג את ההפך הגמור. כבר בנעוריו הוא היה מעורה בתרבות האירופית והתמכר למכמני השירה, ההגות, הספרות, ההיסטוריה והאמנות של איטליה.

פרימו לוי כסוג של מימן

בסקרנותו האינטלקטואלית היה לוי קרוב דווקא ל'מימן', יסוד הנושא במעטפתו אלקטרון יחיד ולפיכך עז חפצו להשלים את החסר באלקטרון נוסף, דבר שהופך אותו לגז היפר-אקטיבי המעורב בריאקציות כימיות רבות. חיוניותו של המימן עושה את הגז הזה בעיני לוי לנציגה המובהק של הכימיה, אותה כימיה שנראתה לו בתקופת לימודיו סמל לאין ספור אפשרויות הטמונות בחיק העתיד, עתיד נעלם ונוצר סוד.

בה בעת ייצגה הכימיה בעיניו גם את עקרון הסדר השולט בטבע. ואמנם, דומה כי הכימיה, אולי יותר מכל מקצוע מדעי אחר, עונה על צורך עמוק של לוי למצוא סדר, שיטה והגיון במציאות, צורך המוצא את המענה המשכנע ביותר בטבלת היסודות המחזורית של מנדלייב.

הרוח היא האויב

התפעלותו של פרימו לוי מהטבלה המחזורית חרגה מתחומי הכימיה. היא ייצגה בעיניו את החלק הקונקרטי והממשי של המציאות. בכימיה הוא ראה עיסוק המוליך "אל לב ליבו של החומר". החומר, "יריבה הגדול של הרוח", נעשה בעל בריתו "דווקא מפני שהרוח, היקרה לפשיזם, היתה אויבתנו".

החומר הוא גם הכלי שבאמצעותו אפשר לפענח את סודותיו של "הטבע האינסופי והמורכב". אומר לוי: "להכניע את החומר פירושו להבינו, והבנת החומר הכרחית כדי להבין את היקום ואת עצמנו, ולפיכך הטבלה המחזורית של מנדלייב, שעל פתרון צפונותיה שקדנו באותם ימים, היא בעצם שירה נשגבת וחגיגית מכל השירים שעיכלנו בגימנסיה (...), ואם מחפשים את הגשר, את החוליה החסרה בין עולם המלים לעולם הדברים, אין צורך להרחיק לכת: הוא היה שם (...), במעבדותינו המפויחות".

הזיקוק כאקט דתי

כמו ז'אן בטיסט גרנוי, גיבור ספרו של פטריק זיסקינד ,"הבושם", החוזר ומזקק את נוזלי הפרחים, עד שהוא מקבל ברצפת הכלי את "השמן הטהור, התמצית, יסוד הריח של הצמח", רואה לוי בתהליך הזיקוק "אקט דתי כמעט, בו אתה מפיק מחומר לא מושלם את התמצית, את הרוח".

אבל חרף הערצתו לכימיה יודע לוי כי "המפתח לאמיתות העילאיות" לא טמון בספרי הלימוד ולא בפילוסופיה. הוא נחוש בדעתו למצוא דרך אחרת לידיעה אמיתית של הדברים, השונה מידיעת המילים. על הבדל זה בין שתי הידיעות עומד ידידו וחברו ללימודים, סנדרו, החוזר ומדגיש באוזני לוי כי תעודת סיום בכימיה לא מסמיכה אותו לדבר על החומר, באשר את החומר הוא מכיר רק דרך שמות, מושגים וניסויים במעבדה, ואין בעיסוק זה כדי לקרב אותו קירבה בלתי אמצעית לארבעת היסודות של אמפדוקלס (אדמה, מים אש ואוויר).

לצאת אל המציאות הכימית

"ידיעת המושגים", אומר לו סנדרו, "לא מקנה לכימאי ידיעה כיצד לתקוע יתד בסלע, איך להיאחז בזיזי אבנים וכיצד לטפס בחבל ולחצות מפל מים". את הידיעה הבלתי אמצעית הזאת מממש סנדרו הלכה למעשה. הוא מבלה את מרבית זמנו במסעות מתישים על הרים, בקור, ברוח ובגשם, חווה את הסופות על פסגות הרים ועוקב אחרי נביטת הזרעים.

לוי מתאר את סנדרו כמי שאינו אוהב מילים בכלל ומילים גבוהות בפרט. סנדרו נמנה עם אלו האומרים "רק את גרעין הדברים". דרך ההתנסות הישירה מנסה סנדרו לזהות את נקודת השבירה של החומר ולהגיע למהות שלו. סנדרו חש באורח עמום "בצורך להכין עצמו לקראת עתיד של ברזל, שהתקרב מחודש לחודש", ואכן הייתה זו יותר מסתם נבואת לב.

קוצר ידן של המילים

באפריל 1944 הוא נתפס בידי הפשיסטים ונורה למוות אגב ניסיון בריחה. לוי מסכם את חייו של ידידו האהוב בתחושת צער על קוצר ידן של המילים "להחיותו מחדש על הדף הכתוב, בייחוד אדם כמו סנדרו, איש שחי כל כולו במעשיו, וכשאלה תמו לא נותר ממנו דבר: דבר מלבד מילים, בדיוק". על קוצר ידן של המילים עתיד פרימו לוי לעמוד פעם נוספת כשיגיע לאושוויץ.

יחסו המיוחד של פרימו לוי לסנדרו הוא יותר מידידות גרידא. בסנדרו הוא מוצא את הוודאות, המוצקות והממשות שהוא מגלה בטבלה המחזורית של היסודות. לא במקרה הוא מכנה את הפרק המתאר את סנדרו בשם "ברזל". לוי, כרבים מאלה המצויים יותר בעולמן של מלים מאשר בעולם המעשים, העריץ אנשים כמו סנדרו המנסים להכיר את המציאות בגופם ולא בשכלם.

ידידות כנקודת אחיזה בחומר

התחברותו לסנדרו והמסעות המשותפים בהרים היו עבורו המשך ישיר לבחירתו בכימיה: נקודת אחיזה בחומר, המייצג את הממשי ואת הקונקרטי, וניסיון להינתק מחברתם העקרה של היסודות האצילים, הבלתי פעילים, התלושים והמנותקים, הבלתי מעורבים.

האבץ הטהור, הטהור עד כדי כך שהוא עמיד גם בפני פעילותה המעכלת של החומצה, דוחה אותו בשל יומרתו המוסרנית. לוי מבכר על פניו את האבץ המלוכלך, אשר זיהומו גורם לו להגיב לחומצה. "כדי שיחיו החיים", כותב לוי, "יש צורך במחלוקת, בשוני, בגרגר של מלח ושל חרדל".

מהזיהום באנו, לזיהום נשוב

מבחינה מטפורית מצוי האבץ במחנה הפחמן - "חומר הגלם של החיים". חלקו של הפחמן באוויר הוא מזערי, אף על פי כן, מדגיש לוי, מהזיהום הזעיר הזה "באים אנחנו: אנחנו בעלי החיים, אנחנו הצמחים, אנחנו המין האנושי וארבעת מיליארדי הדעות שלנו שאינן עולות בקנה אחד, אלפי שנות ההיסטוריה, מלחמתנו ובושותינו, אצילותנו וגאוותנו".

שער להבנת האדם

לוי בוחר בכימיה מכיוון שהיא "תערובת של סרחונות, התפוצצויות וחידות קטנות ונבובות". החומר הממשי, המוחשי, הראשוני ונטול היומרות, הוא השער להבנה ולידיעה בלתי אמצעית של האדם ושל המציאות. "אצילותו של האדם", הוא אומר, "אשר הושגה במשך מאתיים יובלות של ניסוי וטעייה, נעוצה בהשתלטותו על החומר", כפי שהיא מתגלמת בטבלת מנדלייב.

טבלה זו, שהיא לפרימו לוי "שירה נשגבת וחגיגית מכל השירים, והאוצרת בתוכה את סודות החומר שנגלו ושעוד יתגלו", וגם "הדברים שלעולם אולי לא נגלה", היא בעיניו מערכת ייחוס אשר כל כימאי מודד ביחס אליה את הצלחתו ואת כישלונו. "כך קורה איפוא", הוא אומר, "שכל יסוד אומר משהו למישהו (ולכל אחד משהו אחר) כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בנעוריך".

אם זהו אדם(3)

ב-1943, והוא בן 24, הצטרף לוי לפרטיזנים. לאחר זמן-מה, ב-12 בדצמבר באותה שנה, הוא נתפס בידי הפשיסטים. בהנחה (שבדיעבד תתברר כשגויה) שאת הפרטיזנים יוציאו להורג, הוא מזדהה בפניהם כיהודי. ב-22 בפברואר מוטענים 650 יהודים, ובכללם פרימו לוי, ב-12 קרונות משא, ובתום מסע תלאות של חמישה ימים נעצרת הרכבת ברציף של אושוויץ. כעבור יומיים נותרים בחיים רק 125 אנשים מהמשלוח כולו. שלושה מהם בלבד יזכו לשוב לאיטליה.

לוי מתאר את קורותיו באושוויץ בשפה לקונית, אולי השפה היחידה האפשרית לתיאור מקום שבו הגרוטסקי מתחרה במפלצתי והזוועה בבורלסקה, כמו באותם מסדרי נוכחות המתארכים לנצח, המשרים במפגני הסדר שלהם אווירה אבסורדית. המוטו בקרב תושבי המחנה הוא: "Ne pas chercher a comprendre", אל תנסה להבין.

ייאוש וחוסר תוחלת

הניסיון להבין את הגיונן של הפקודות, ההחלטות וההוצאות להורג רק מעמיק את הייאוש ומקרב את הקץ. עד מהרה לומדים החדשים לא לצפות, לא לקוות, לא לנסות לחזות את העתיד. ממילא שום מעשה ממעשיהם אין בו כדי להשפיע על מהלך הדברים.

אושוויץ היא חלקת האדמה שנהפכה על ראשה, כברת ארץ שבה המילים והמעשים מקבלים משמעות הפוכה. המוזיקה המענגת בעבר השני של גדרות התיל הופכת מאוסה, לאחר שצליליה מלווים את שיירת האומללים העושה מדי בוקר את דרכה לעבודת הפרך היומית.

הזמן האושוויצי

"באושוויץ הזמן עובר מהר יותר דווקא כאשר אתה בטל מכל מעשה", מעיד לוי, שכן כאשר הגוף המיוסר, המורעב והחבול מצוי בפעילות "כל דקה נעה בכאבים מרובים, ודרוש עמל רב כדי לגרשה". צו החיים העליון באושוויץ הוא החיסכון: חיסכון באנרגיה, בנשימה ואפילו בחשיבה.

במרחב התחום של פלנטה מפלצתית זו יודעים תושביה הוותיקים כי מוטב להסתכן במהלומות בגין בטלה של רגע מאשר להרים לבנה מהארץ בהגיע תורך, שכן ממהלומות רק לעיתים רחוקות מתים, ואילו מתשישות נופלים כמו זבובים. שם, באושוויץ, עומד פרימו לוי פעם נוספת על רדידותה של השפה האנושית. אותה שפה, שבעבר נראתה לו נלעגת, כמו אדם "המבקש לחרוש באמצעות נוצה", ניצבת עתה במלוא עילגותה בבואה לתאר את הרס האנוש ואת עלבון האדם באושוויץ.

ללא תכלית בתחתית

שם, ב-anus mundi של החברה האנושית, נוכח מחנה הצללים של אסירים לבושי סחבות מטונפות, רעבים, צמאים, פצועים, גוססים, חסרי שם וזהות, חודרת המציאות הקרה להכרתו: "הגענו לתחתית, אי אפשר לשקוע עמוק יותר". החוק השורר בתחתית הבור הוא "אכול את הלחם שלך, ואם אתה יכול - גם את זה של שכנך".

ועוד: אם חפץ חיים אתה, מוטב לך להתעלם מתחינתו של המוזלמן לעזרה, לעולם אל תבחר בו כבן זוג לעבודה. אם גילית שיטה להתחמק מהעבודה או להשיג מנת מזון נוספת - שמור מידע זה לעצמך. השליטה במידע קונה לך כבוד והערכה מצד האסירים, ואת אלה ניתן להמיר במזון או בפריט לבוש חיוני.

הינצלות וטביעה

במציאות של בור הצלמוות שתי קטגוריות הקיום העיקריות הן הינצלות וטביעה. כל זוגות הניגודים האחרים, כמו חוכמה וסיכלות, פחדנות ואומץ, טוב ורע הם משניים. תמונה מצמררת זו של אסירים שפלי רוח המוכנים לגנוב, לשקר, להלשין ולעשות כל מעשה נבלה אחר בעבור כף מרק ופרוסת לחם, מעלה אצל פרימו לוי את התהייה מהו האדם, עד כמה הוא ביסודו יצור ברוטלי, אנוכי, סכל, חסר עכבות ומעצורים.

1. מתוך קובץ סיפורים הנושא אותו שם "זמן שאול" מאת פרימו לוי. – מאיטלקית מירון רפופורט, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית מעריב.

2. "הטבלה המחזורית" מאת פרימו לוי, מאיטלקית – עימנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.

3. Primo Levi: If This Is a Man

4. The Truce