כשזה לא עמוק

הפינה מעבר לאהבה: "הכל כתוב", ערוץ 2, 18:40

אחת מתופעות הביזאר החולפות מולך כאשר אתה מבלה שעות רבות מדי מול הטלוויזיה – מעין מיקסם-שווא המותיר אותך תוהה האם אתה ער, חולם בהקיץ או תלוי במצב דימדומים בשבי האיראני – היא "הכל כתוב", מופע הגרפולוגיה השבועי של אילון בן-יוסף ושרון זליקובסקי.

רובכם לא שמתם לב לתוכנית הזאת. קל מדי לחשוב שהיא הפינה שלפני האהבה מעבר לפינה שבאה מיד אחריה. מדובר, אכן, בפינת גרפולוגיה-בגרוש שנחלצה, איכשהו, ממכלאתה הטבעית בתוכניות הבוקר לסוגיהן, התנפחה, השמינה, וקיבלה משבצת משל עצמה. זהו יריד הבלים מהסוג האודטיאלי: מדי שבוע מתארח באולפן סלבריטאי-קש אחר ונופל קורבן לניתוח כתב ידו אצל בן-יוסף, השופע תובנות בנוסח "אני חושב שעברת זוגיות קשה" ו"את צריכה אהבה. ברגע שתמצאי אהבה נכונה וטובה, תראי שהחיים שלך יסתדרו". ג'י, דוקטור, באמת תודה; האסטרולוג, הנומרולוג, הסיינטולוג והקורא בעכוז לא היו מנסחים את זה ספציפי יותר.

בן-יוסף, שאינו בוחל גם בניתוח ללא הרדמה של כתבי יד מטעם מטלפנים אקראיים לאולפן (בוודאי הידרדרו לכאן רק משום שאצל ורדה היה תפוס), מחזיק ביכולת בירבור פנומנלית. האיש מסוגל להגג למצלמה לאורך עשרות שנות קוממיות, אגב ניפנופי ידיים של מי שהתאמן בבית מול קלטות של חיים הכט. בעודו משמיע לסלבריטי התורן את הדברים שכולכם כבר יודעים עליו ("כשאתה עושה משהו, אתה עושה אותו מהנשמה", איבחן אתמול את שגב משה), בוהה בו המגישה זליקובסקי במבט שאומר: "בוא נראה אם אני טלפתית. אני אומרת: תפסיק לדבר עכשיו. עכשיו! עכשיו! אוף, לא עובד".

אכן, הכימיה שבין זליקובסקי לבן-יוסף אינה שונה מזו שבין כל קיפוד-ים לחתולה פרסית, אבל "הכל כתוב" היא הפקה כה זעירה, מופרכת ונטולת פרטנציות, עד שבעל כורחך, אתה לומד לחבב אותה. מה זה אומר עליי, אילון?

טיטאניק: טקס פרסי האמי ה-56, ערוץ 3, 20:55

אל תקנאו בהם. לא כרגע. ה"שריין אודיטוריום" התמלא גם הפעם בנציגיה המובחרים של תעשיה עשירה, שבעה, זחוחה, מנותחת וזוהרת, אבל מתחת לפני השטח, יכולתם לחוש את הפחד; הפחד משינוי. הפחד מהמציאות. תוכניות המציאות (טה-טאם!).

טקס האמי הוא, כרגיל, בית הלורדים של הטלוויזיה האמריקאית. ג'ניפר אניסטון וקלסי גרמר הם הלוגו שבחזית מפעל היוקרה הזה. שניהם – כמו כמעט כל המגוהצים שמילאו השנה את האודיטוריום – מוזמנים לחוש בסכנת הכחדה: מול ביריוני תוכניות המציאות, המעכלים עוד ועוד זמן-אוויר בכל הרשתות הגדולות, נראה כל הסדר הישן הזה שהתכנס לטקס האמי ה-56 ככיתה מעופפת העומדת לחלוף מהעולם. האנשים האלה ממש באו לחלוק כבוד למצוינות שביצירה, משחק, כתיבה וכל יתר המושגים המיושנים האלה, בשעה שעל הדלת מידפקת – מה מידפקת, היא כבר בפנים – המציאות. זולה כהרגלה, מהירה, לא מאוד מתוסרטת, תמיד מנצחת.

אני מניח כי ה"שריין" השנה הוא, במידת-מה, הטיטאניק רגע לאחר שהקרחון כבר פגע בה. כנס מחזור אחרון של גיבורי עידן הסרט האילם לאחר שהסרט החל לדבר. אולי משום כך היה הטקס השנה צפוי, איטי, מינורי במקצת. "פרייז'ר" גרפה קופה בפעם האחרונה, "מלאכים באמריקה" המופתית שימשה נציגה אותנטית לעשיה טלוויזיונית אולד-סקול – ההיפך המוחלט מתוכנית מציאות. דונלד טראמפ וסיימון קאוול היו הגיבורים האמיתיים של הערב, והמנצחים היחידים. זאת המציאות.

מה בכל זאת לקחת מהטקס הזה? את הרגע המתוק שבו הגישו שני אזרחים פשוטים, המומים, את פרס הריאליטי. את חדר הבקרה השקוף. את הסקצ'ים הקצרצרים שליוו את פרס תסריטאי הקומדיה. והכי טוב: את "משפחה בהפרעה", הקומדיה פורצת הדרך שכו-לם אוהבים, מלבד הצופים. כאן היא משודרת בימי ראשון ב"יס פלוס". תפרגנו לעצמכם.