מסיקה לילדים

אבי מסיקה (צילום: רפי דלויה)

עכשיו מסיקה מוציא אלבום חדש, "ילדים גדולים", שבו שירים מתוך סדרות לילדים משנות ה-70 וה-80. טלוויזיה נאיבית. השירים קיבלו טיפול היפ הופ רדיקלי, מבוגר, לפעמים חינני בגסותו. ב"ריצ'רץ'", למשל, הוא שר "אל תיגע בי שם, אני כמעט גומרת". ועוד לא שמעתם מה הוא עשה לשירים מהסדרות "דובי דוברמן", "הלב", "פינוקיו" ו"נילס הולגרסן".

"נמאס לי לראות ילדים קטנים, שמכירים רק שטויות בטלוויזיה, בלי רגש", מסביר מסיקה. "רציתי להחזיר את הטעם הטוב של התוכניות האלה. זה התחיל משיר אחד. אמרתי לשותפי, אלי עמיר, שלאלבום החדש אני רוצה לעשות את 'פינוקיו'. הוא לקח את הרעיון, וחזר אלי אחרי כמה ימים בהצעה לעשות אלבום שלם. בהתחלה היו לי ספקות, לא ידעתי אם זה יתפוס, אבל אמרתי ננסה, אין לי מה להפסיד".

מסיקה התחיל עם "פינוקיו", עבר ל"קישקשתא" וראה כי טוב. "כשאנשים שמעו את השירים, הם נגנבו", הוא מעיד. "כשיש תגובות כאלה, זה נותן כוח להמשיך".

למה לא הסתפקת בקאוורים?

"כי אז כל שיר היה נגמר אחרי דקה וחצי מקסימום. הוספנו את ההיפ הופ ועדכנו את השירים האלה לגירסת 2004".

אבל למי זה מיועד?

"כל ילד מכיר את השירים האלה. קהל היעד לאלבום מאוד רחב. אני רוצה שמבוגרים ישמעו את האלבום עם ילדיהם. לכן קראנו לו 'ילדים גדולים'. לקחנו שירים מוכרים והתאמנו אותם למה שאנחנו מרגישים. 'הלב' זה שיר אהבה לאמא, וכאן זו אמא שלי, שאני אוהב ושר לה. אמא של זמר ראפ. או 'תמיד נשאר אני', זה בדיוק ככה: למרות הפרסום והמעריצות, אני תמיד נשאר אני ולא יעזור כלום".

ו"ריצ'רץ"?

"היום ילד בן שש יכול להיכנס לאינטרנט ויודע מה זה סקס. אתה לא יכול להסתיר, וצריך להתייחס לזה".

איזו מהסדרות האלה אהבת במיוחד בילדותך?

"אהבתי הכל. מהראשון ביולי עד סוף החופש הגדול, הייתי יושב כל היום מול הטלוויזיה לראות את 'נילס הולגרסן', 'דובוני אכפת לי', 'היער הירוק', 'קטקטים' ו'בימבה'. כשהתחלתי לראות טלוויזיה, בדיוק 'קישקשתא' עבר משחור-לבן לירקרק כזה מגעיל".

לפני כחצי שנה הוצאת אלבום, וכבר יש לך חדש. מה בוער?

"אני בן אדם שאוהב לעבוד. יש אנשים שמוציאים אלבום כל חצי שנה. אם אלוהים נתן לי כוח ליצור, אני צריך לממש מה שאפשר. אני יודע מה יקרה בעוד שנתיים? אולי אז לא תהיה לי הזכות ליצור שירים?"

משהו פיראטי

למסיקה, 24, יש חברה, חיילת בת 19, תימנייה קטנה וחתיכה. "אנחנו כמעט שנה ביחד, חולים אחד על השני", הוא מתגאה. הוא גדל בערד עד גיל שש, ומאז הוא בתל אביב, יד אליהו, מרחק עישון סיגריה מאיצטדיון הכדורסל והסינרמה.

"תמיד אהבתי מוסיקה", מעיד מסיקה. "במקלט למטה היה לי משדר רדיו לטווח של שלושה קילומטר, ושידרתי מוסיקה. פיראט. בסוף סגרו לי, כי זה הפריע לנחיתות של מטוסים. אחרי הצבא ידעתי שאני רוצה לעשות היפ הופ. זה כל מה שהיה לי בראש. היה לי בחדר אולפן ועשיתי מיקסים, ולאט לאט הצטרפו אלי עוד אנשים. עברו שלוש שנים עד שהרגשתי שהגיע הזמן לקטוף את הפירות".

איך אתה מסביר את הפריצה הגדולה של ההיפ הופ בשנה האחרונה?

"אולי זה בגלל שהקהל מחפש מוסיקה חדשה, והמזרחית מצליחה משהו כמו עשר שנים, והרוק כמובן ותיק עוד יותר. כשמוסיקה חדשה מתפוצצת בשטח, אחרי שהעשן מתפזר ומנקים את הרסיסים נשארים רק הטובים. מה ששומעים עכשיו ברדיו, זה כלום. יש מאות שעוד לא שמעו עליהם, והם תותחים. הז'אנר הזה הזה רק יילך ויתרחב. התחלנו הרבה אחרי ארצות הברית. יש לנו עוד זמן".

אז אנחנו בפיגור?

"בעצם לא. יאיר ניצני עשה את 'האשם תמיד' בשנות ה-80. זה ראפ. גם דורי בן זאב עשה ראפ על רגאיי. זה לא ייעצר עכשיו. ההיפ הופ מדבר לילדים בני תשע ולבני 30. אלה לא שירים יפים על אהבה. אנחנו אומרים הכל בפנים. נכון, כתבתי את 'תני לי אהבה', אבל גם את 'מציאות מדומה', שבכלל לא קשור. אני כותב על מה שאני רואה ומרגיש. אם עשיתי סקס וטוב לי, אכתוב על זה".