צחוק של פעם: "דז'יגאן ושומאכר לנצח"

בשנים האחרונות מספרים שיש תחייה של תרבות היידיש, בעיקר בארצות-הברית, וגם קצת אצלנו, אבל לפי ההצגה החדשה של היידישפיל, 'דז'יגאן ושומאכר לנצח', נראה שהתיאטרון הזה, שנוסד כדי לשמר את תרבות היידיש הגוועת, ממשיך בעיקר לשמש אכסנייה לנוסטלגיה מתקתקה והצדעות סנטימנטליות לעבר.

המחזה, שכתב קובי לוריא על צמד הקומיקאים ישראל שומאבר ושמעון דז'יגאן, מורכב משני חלקים. בראשון יש פרולוג ארוך ודי מייגע על מפגש מחודש בין השניים בשמיים, כשאלוהים בכבודו ובעצמו עורך חקירה בניסיון להבין מדוע נפסק שיתוף-הפעולה ביניהם. למרות האיזכור של מאורעות משמעותיים כמו השואה ומחנות סטאלין, אין בטקסט התמודדות משמעותית עם התקופה ולקחיה.

בחצי השני יש מופע שמורכב משחזור מיטב המערכונים של הצמד בביצוע יעקב בודו וגדי יגיל וגם פזמונים ביידיש בביצוע שאר הלהקה. בחלק הזה ניתן ליהנות מהיכולת הקומית של יגיל ובעיקר של בודו. גם שאר הלהקה מראה שהיא יודעת לתת שואו סביר, אם כי הסגנון הבימתי מיושן.

המסר הסופי הוא שהצחוק מבריא אותנו מכל תחלואי החיים, אבל הצחוק שעולה לפרקים לאורך הערב הוא שטחי וממוחזר. צחוק אמיתי ומשחרר הוא כזה שמאפשר לנו להסתכל על החיים בעין פחות רצינית וכבדה, יותר רעננה. זה בהחלט מה שתיאטרון היידיש העממי של פעם נתן לקהלו, אבל במופע הזה ניתן רק למצוא הדים רחוקים של הצחוק ההוא, ולא בריאה מחדש של הדבר עצמו.