דבר המבקרת

אני חייבת להודות שהופתעתי. בעיקר לרעה. בניגוד גמור למה שלימדה אותנו המערכת הצבאית, האנשים בעולם לא מתחלקים לשלושה סוגים, כי אם לשניים לפחות בכל הנוגע למוזיקה. אלה שמתחברים קודם למוזיקה, ולאחר מכן למילים, ואלה שעושים את ההפך הגמור, קרי טקסט, ולאחר מכן לחן.

אני משתייכת לזן השני, הטקסטפילים, אם תרצו. בזמן שעמיתיי מהזן הראשון יתפעמו ממעבר מוזיקלי מתוחכם במיוחד או סולו גיטרה מפעים, אני אקבל את זריקת האדרנלין מהמילים. זה יכול להיות צמד בודד, ולעיתים שורות שלמות של גאונות. מטאפורות עושות לי את זה במיוחד. נו, מה כבר אפשר לצפות ממישהי שלמדה חמש יחידות ספרות בתיכון?

שני הדברים הנוספים שבלטו בהיעדרם היו נציגות למין הנשי, וכן נציגות לשירים באנגלית. לתומי דווקא חשבתי, שהסצינה האנגלופילית בארץ ענפה למדי, ושכיום, כל דרדק עם מיקרופון רק מחכה לרגע בו יפרוץ בשירת חרוזי

 "you-blue-too". מסתבר שטעיתי או שאולי כל אותם הרכבים שאינם שרים בשפת הקודש היו בשביתה השבוע. מוזר. ומה עם קצת גירל פאוור? לאן נעלמו הבננות?

בתקופה בה המוזיקה הישראלית נמצאת בין כה וכה באחת מתקופות השפל הגדולות שלה, הייתי מצפה לקצת נועזות. תחכום. או אולי סתם אולד-פאשן תושייה. הפרויקט בחסות קהילות ynet עשיר ברצון טוב ואינו מציג תמונת מצב אופטימית משהו. נהפוך הוא.

אם אלה הם פניה של המוזיקה הישראלית העתידית, קשה להדחיק את התחושה האפוקליפטית משהו, כי אנו דורכים במקום. יתרה מזאת, חוזרים כמה שנים אחורה. אז ככה אנחנו ניראה? זה מה שנשמע? עברית מגומגמת? טקסטים בנאליים? הכניסה לגברים בלבד? אלוהים אדירים. איזה דיכאון. אני הולכת לראות קצת חדשות, אולי מכאן תבוא הישועה.