זר ומנוכר

עבודתה החדשה של קבוצת מלנקי, שבעבר הגישה יצירות נסיוניות שהתבססו על ספרים מפורסמים, היא עיבוד ל'הזר' של קאמי, ספר שהפך לתנ"ך הבלתי-רשמי של התנועה האקזיסטנציאליסטית בצרפת. הספר מתאר השתלשלות אירועים שעוברת על גיבורו, מרסו, תוך שבוע, מהלוויית אמו ועד מעורבותו ברצח. לפי קאמי, בתור אדם חופשי ביקום אבסורדי ללא אל, אין למרסו בסיס לתחושות כמו צער או חרטה, ובעיקר הוא לא כבול בערכי המוסר המקובלים. בכך הוא הפך לדגם של הגיבור האקזיסטנציאליסטי המודרני.

העיבוד של בוריס ינטין ואיגור ברזין (שגם ביים) נצמד למבנה הסיפורי הווידויי של קאמי ולא מוצא מסגרת דרמטית אלטרנטיבית כדי לתרגם את הסיפור לסיטואציה בימתית. אמנם, יש שימוש מתוחכם בעיצוב מנוכר ומינימליסטי, הסובב סביב שולחן ענקי המשמש במה לפרקי הסיפור, אך דמויות המשנה נותרות מסומנות מדי, וההצגה כולה הופכת לסוג של מונודרמה מאוירת.

דמיטרי רוס, בתפקיד הראשי, מצליח להקרין את האדישות והריחוק של מרסו, אבל הביצוע שלו כל-כך מונוטוני, שבמקום שחידת האיש תאתגר אותנו, היא פשוט מתישה. התוצאה היא הפקה מפוהקת, שבעיקר מעוררת רצון לחזור לספר כדי לגלות איך הצליח קאמי להפוך אישיות מוגבלת ליצור מרתק. אולי הסוד הוא בכך שמהות קיומה של הדמות בספר היא במחשבותיה, ועל הבמה המחשבות, מעניינות ככל שיהיו, אינן מספיקות.