צלפים על הכוונת
סרטה התיעודי של נורית קידר, "אחת בודדת" (ערוץ 2, 22:06), מספר את סיפורם של הצלפים הישראלים באינתיפאדה ומעלה לדיון שאלות קשות וחשובות
כשהעיניים עמוק בטלסקופ, כשהצלב ננעל על דמות שהולכת עשרות מטרים מהעמדה בה שוכב הצלף, מה עובר לו בראש?
כשהאצבע סוחטת את ההדק, כשהכדור מרסק את הגוף שנופל, מה הוא מרגיש? כשהוא מוריד את המדים, נשאב לאזרחות, מה נשאר בו מהתקופה ההיא? על מה הוא חולם בלילה? מה קורה לילד בגיל העשרה שקורס קצר של חמישה שבועות מכשיר אותו לתפקיד אלוהים? מה אנחנו, הישובים בנינוחות מול המסך המרצד בסלון ביתנו המוגן, רואים בו?
כל השאלות האלה ואחרות עולות מתוך צפייה בסרטה המטריד של קידר, סרט שמצליח ב-60 דקות לספר את הטרגדיה של אלה החיים יומיום את המלחמה. סרט שמאיר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין אלה הרואים במדיניות הממשלה פשע לבין אלה המתייחסים אל אותה המדיניות כתוצר בלתי נמנע של הצורך להגן על הבית.
"אחת בודדת" שם את הצלפים שלנו על הכוונת ומבקש מקהל הצופים בבית להתבונן בהם היטב ודרך העיניים שלהם - להכיר באחריות של החברה הישראלית עליהם כתוצר של החלטות הדרג המדיני.
עיניהם של הצלפים המרואיינים בסרט טושטשו בשל הוראת הצנזורה הצבאית שטענה כי חשיפת פניהם עלולה לסכן את חייהם. גם בלי לראות את העיניים, אנחנו מכירים את הפנים. מלותיהם כנות מספיקות בכדי לצייר קווים לדמותם של גברים צעירים, רדופים ומיוסרים בשאלות מצפוניות קשות.
בשביל ללחוץ על ההדק הם נדרשים לניתוק – ניתוק מהסביבה הרועשת, ניתוק מהידיעה שהמטרה שזוהתה היא בעצם בן אדם, ניתוק משאלות מוסריות. הניתוק הזה, הקר והכירורגי, ביחד עם שכרון הכוח שניתן בידיהם, בא לידי ביטוי בטקסטים הופכי קרביים. "אנשים מתאהבים בתחום הזה, אם נשכח למה זה מיועד, זה בסך הכל כיף", אומר אחד המרואיינים ומוסיף, "המקצוע הזה נותן לאנשים כוח עצום. אתה קובע במי תירה ובמי לא. לירות, לשמוע את הפגיעה, זה כמו משחק, אפשר ליהנות מזה". צלף אחר מדבר על קתרזיס ומגדיר את הירי כ"סוג של תרפיה".
כשמקלפים את השכבות, ככל שמתקדם הסרט, התמונה משתנה והקתרזיס הופך למציאות מבעיתה ולסיוט רודף. "ראיתי את כולם. הם כולם אצלי בראש. זה קשה", משתף אחד המרואיינים ברגע של כנות מפלחת, "יש לי לגיטימציה, הכל בסדר, אבל אני יודע, חתמתי ויתור על גן עדן... אני הייתי מלאך המוות". מאוחר יותר הוא יאמר: "כשאתה יורה במישהו משני מטר, המראה מזעזע ויש ריח באוויר שרודף אחרי כל החיים".
וצלף אחר אומר: "בהתחלה זה סוג של שכרון, אתה נהנה ומתגאה, אתה צעיר ולא באמת מבין מה עשית, אתה לא חושב על ההרג. כשאתה חושב על זה אחרי כמה שנים, אתה תוהה בינך לבין עצמך. זה מציק מפני שבשלב הזה, אתה כבר מכיר את ערך החיים".
כשבשיחה אחרת מתאר אחד הצלפים את ההקלה שחש כשילד בן 15, שטעה לחשוב שהוא בוגר יותר בשל הזקן העבות שגידל, נפגע רק מ"כדור נקי" בשריר ולא "נגדע", ברור שמשהו במבנה הרגשי של היושבים מאחורי הכוונות השתבש לאורך הדרך.
על הצופה הישראלי בסרט עובר תהליך המייסר. הדילמות, היחס האמביוולנטי לדמויות שעל המסך, ההזדהות והרצון שלא עוזב למצוא משהו שיהפוך את מה שאתה רואה ושומע לפחות נורא. כשאחד מהם אומר בינו לבינו "אני לא מרגיש רוצח, אני מרגיש שהרגתי ויש הבדל. יש הבדל בין להרוג ולרצוח. אין לי בעיה מצפונית, יש לי בעיה עם עצמי כאדם שהרג. מה זה אומר עליי?". ברור שהשאלות האלה ילוו אותו שנים ארוכות לתוך חייו הבוגרים והאזרחיים.
כשאחר מסכם ואומר: "השתחררתי מהצבא עם תחושה שאני אלוהים קטן, שאני המחליט מי יחיה ומי ימות, שאני לא יכול לפספס", קשה שלא לחשוב על דור שלם של גברים ישראלים ששירותם הצבאי גרם להם להאמין בכוח בלתי נדלה. תסתכלו עליהם טוב טוב, גם בלי פנים גלויות, כך אנו נראים.
