אפור גשום

יש דברים שלא משתנים בחיים, וטוב שכך. מעט יציבות עוד לא הרגה אף אחד. אלבום חדש יצא באחרונה ל"בלו נייל" - והוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כפי שניתן היה לצפות מראש. כלומר נפלא, מרגש ומענג.

אלבום של ה"בלו נייל" הוא לא אירוע שגרתי. הלהקה חגגה לא מזמן 20 

בלו נייל (עטיפת האלבום)

 שנה לצאת אלבום הבכורה המהולל שלה "א ווק אקרוס דה רופטופ", 20 שנה במהלכן הוציאה רק עוד שני אלבומים - שניהם משובחים באותה המידה "האטס" (1989) ו"פיס אט לאסט" (1996). אבל במקרה שלהם, הציפיה הארוכה משתלמת - שכן כל אחד מהאלבומים שלהם הוא לא פחות מיצירת מופת מושלמת ונטולת פגמים, כזו שמטבע הדברים, דורשת עבודה והשקעה ממושכות. "לוקח לנו המון זמן לכתוב שירים, ורובם יוצאים גרועים אז אנחנו זורקים אותם", הסבירו פעם חברי הלהקה בפשטות את החתירה שלהם לשלמות.

ה"בלו נייל" יצרו במשך השנים סגנון ייחודי משלהם - שלא ניתן לטעות בו. השלישיה הסקוטית מציגה סוג של פולק רך במיוחד, מהורהר ואיטי מאוד, מעובד ומופק בצלילות מדהימה - ומוגש בקולו הייחודי והמפעים של פול ביוקנן. הסגנון, למי שלא מכיר, מזכיר חלק מהאמנים של חברת התקליטים 4AD ("קוקטו טווינס", אלבומי "דיס מורטל קויל") ואת האלבומים המאוחרים של "טוק טוק" - כלומר שילוב של שירה עדינה ומרחפת, עם סאונד אלקטרוני עגמומי וטקסטים שוברי לב.

ב"מלודי מייקר" ניסחו פעם ביחס אליהם הגדרה קולעת במיוחד, אך קשה למדי לתרגום, לפיה ההקשבה ל"בלו נייל" מרגישה כמו התאהבות, יותר מאשר ההתאהבות עצמה. לא שההתאהבות של "הבלו נייל" שמחה חס וחלילה, היא כואבת, מלאה געגועים ואכזבות - אבל עדיין בוערת ומאכלת מבפנים.

גלאזגו, כך מספרים, היא אחד המקומות העגמומיים והאפורים ביותר

 בעולם מה שמסביר את הכמות האדירה והמשובחת של יוצרים דכאוניים שיצאו ממנה. ה"בלו נייל" מייצגים אותה היטב ומטיבים לשרטט תמונות קטנות של החיים הבורגנים העייפים בעיר הגדולה, תוך חיפוש תמיד אחרי רגש אותנטי של קרבה, רגש שנבלע במהומת החיים במאה ה-21.

אין זה מקרה שהקטעים באלבומים של ה"בלו נייל" תמיד כה ארוכים ואיטיים. המוזיקה שלהם מציבה אלטרנטיבה למוזיקה המודרנית, באותו אופן שעושה זאת תנועת ה"סלואו פוד" בתחום הקולינרי. ה"בלו נייל" מכריחים אותך להקשיב לשירים בכובד ראש, לקלוט כל הברה והברה, כל פעימת תוף, כל נגיעת קלידים. הם מבודדים את הרגשות ומפרקים אותם לחתיכות - והתוצאה היא התבוננות מזככת, כואבת, מייסרת - אבל בסופו של דבר, מטהרת.    

"נס רגיל זה כל מה שאנו צריכים", שרים ה"בלו נייל" בשורה החותמת את קטע הפתיחה "דייז אוף אוור לייבס". ובכן - האלבום הזה, הוא בדיוק נס שכזה.