גולדן בראון
האלבום החדש של איאן בראון כולל כמה שירים מצויינים, אבל חסר לו הברק שאיפיין את קודמיו
מי שקיווה כי בראון ישחזר את אלבומו הקודם Music Of The Spheres עשוי להתאכזב. אלבומו הקודם שיצא ב-2001 היה מורכב משירים טובים ברמה גבוהה ומופקים היטב, צירוף חד פעמי שיצר אווירה של חדשנות ורעננות יצירתית, דבר שמורגש פחות באלבום הנוכחי.
כאושיה מנצ'סטרית בחר איאן בראון להשיק את האלבום הזה בסינגל משותף עם התאום שלו לענייני קופיפות ופרובוקציות, נואל גלאגר מאואזיס. דבר שאולי יגרום לעוד כמה ממעריצי הלהקה להגיע לחנויות למענו (או לחילופין ירתיע את אלו שרואים בגלאגר סתם עוד פרובוקטור נאלח). בינתיים, כנראה שהעסק הזה מוכיח את עצמו, כי גלאגר ממשיך לשתף פעולה עם בראון בקידום המכירות של האלבום ואף בהופעות ברחבי הממלכה.
באופן כללי יש תחושה שבראון מנסה להרשים יותר מדי. יש פה הרבה חצוצרות שלא ברור מאיפה הגיעו (אולי היתה לו עסקה טובה עם טים האטון "מגרוב ארמדה" והם הקליטו בקבלנות). כמו כן מישהו באולפן הכניס לרברס יותר מדי פעמים באלבום אחד, במיוחד בשיר הפתיחה Longsight M13 שביום טוב היה נדחק לסוף רשימת השירים באלבומיו של בראון ורחוק מלהתקרב לרמה של F.E.A.R.
זה לא סוד שבראון הוא לא זמר גדול, המנעד הקולי שלו מוגבל אבל הוא יודע להוציא מגרונו הניחר את המיטב וגם ללטף כשצריך, עד כמה שזה עומד בסתירה לתדמית הקשוחה שהוא מנסה לשוות לעצמו. השיר השני Time Is My Everything עושה רושם טוב עם חצוצרות בניחוח מקסיקני שמוסיפות הרבה חן וצבע ביחס לאפלוליות הכללית. Upside Down מזכיר קצת את האווירה של האלבום הקודם, שיר נעים, מלטף, הקול של איאן בראון נשמע צלול מתמיד, קרוב, עוצמתי. כמו שצריך. The Sweet Fantastic הוא פשוט יציאה נמתחת ודביקה ביחס למה שאיאן בראון יודע לנפק, ניסיון שקוף להתחנף לאוזן.
אחת מנקודות האור באלבום הזה הוא השיר One Ticket To Paradise שמשלב באיזון נפלא בין הבומבסטיות המנצ'סטרית של בראון לאלמנטים אוריינטלים, אולי בהשפעת עזיז אבראהים, גיטריסט ממוצא מוסלמי שעובד עם בראון שנים רבות ואולי מנע ממנו להגיע להופעות בארץ לפני כשנתיים. ואם כבר פוליטיקה, אז גם בזה בראון מעורב ויש לו דיעה ברורה בשיר (Kiss Ya Lips No I.D) בנוגע לאפשרות שתונהג תעודת זהות בינ"ל. "זה לא יעצור את חטיפת המטוסים", טוען בראון ובוחר לסיים את האלבום בקטע האינסטרומנטאלי Happy Ever After שהוא קטע רוגש, שוצף, קוצף, דרמטי שמסתיים בקריצה שושבה – צחוק מתפקע של ילד קטן.
אני מאמין שאיאן בראון יכול יותר מזה, הוא כבר היה שם בפסגה עם אלבום הבכורה של הסטון רוזס וגם אלבום הסולו הקודם שלו התבלט לטובה בניסיון להגיע לשלמות. באלבום הזה בראון מנצח רק בכמה שירים, אבל מפסיד בסך הכללי ורק האלבום הבא שלו יבהיר מהי המגמה בה הוא הולך. נמתין.
