טועים, טעינו

כסף קטלני / נתי רביץ מתחרט שוויתר על "סיבת המוות רצח" בגלל חישוב כלכלי

"היתה הפקה שנקראה 'סיבת המוות רצח', שביים ערן ריקליס", משחזר נתן (לשעבר נתי) רביץ. "הייתי אמור לשחק שם את אחד התפקידים הראשיים. משיקולים של כסף נמנעתי מלעשות את זה. בדיעבד אני חושב שזה סוג של החמצה, במובן של מה שהתפקיד היה תורם לי גם כשחקן וגם כאדם טוב".

היום היית עושה את התפקיד?

"אני לא נמצא היום במקום שאני מתחרט על מעשיי. אבל למדתי מזה, שהכסף לא מהווה שיקול מרכזי, אלא נמצא במקום הרביעי בסולם העדיפויות".

זה אומר שעברת שינוי?

"למדתי שלהבא לא אבחר תפקיד רק בגלל שיקולים כספיים. עם הזמן למדתי שכסף בא והולך. תפקיד, תסריט, במאי וקאסט טובים, אלה צריכים להיות השיקולים הראשונים".

אגב, זה נכון שאתה חוזר בתשובה?

"מה פתאום? אני לומד יהדות, אבל אני רואה שאנשים קצת יצאו מפרופורציות. היתה כתבה שדיברנו בה קצת על רוחניות, אבל זה לא שאני חוזר בתשובה".

למה שינית את השם לנתן?

"השינוי בא מהמלצה שקיבלתי מרב, אבל לא רק. זה גם השם המקורי שלי. הנו"ן הסופית בנומרולוגיה מסמלת עומק וחוכמה, ונתן אפשר לקרוא משני הצדדים, אז מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל. אבא של אבא שלי, שאת שמו אני נושא, היה איש מאוד מיוחד, ולקשור את שמי בשמו זה כבוד גדול. זה גם שמו של נתן הנביא. בקיצור, אלה שמות שעושים רק טוב".

נפרדו כך / לימור גולדשטיין נטשה את עודד קוטלר בתיאטרון חיפה. הוא כעס, אלא מה

"לפני די הרבה שנים הייתי שחקנית בתיאטרון חיפה", מספרת לימור גולדשטיין. "עודד קוטלר היה המנהל האמנותי. אלו היו שנים מאוד טובות של צמיחה, רחוק מהמרכז. הוא מאוד טיפח אותי בשנים האלה. באיזשהו שלב הגיעה ההצעה מעומרי ניצן לעבור לקאמרי. בפעם הראשונה שהוא הציע לי, סירבתי, כי הייתי אז באמצע מחויבויות לחיפה. בפעם השנייה זה היה כדי להשתתף ב'קומדיה של טעויות' והסכמתי. עודד מאוד התאכזב כשעברתי לקאמרי, ונטשתי את חיפה".

זה השפיע על היחסים ביניכם?

"בתיאטרון הקשרים המקצועיים הם לפעמים גם מאוד אישיים ומאוד רגשיים. כמה שנים אחרי שעזבתי לקאמרי, עודד עדיין היה מרוחק כשהוא היה רואה אותי. הוא כעס על זה שהלכתי. מאוד אהבתי את עודד, והיה לי מאוד עצוב לאכזב אותו וקשה עם זה שהוא כועס".

התחרטת?

"אני לא מצטערת שהלכתי, כי אני חושבת שזה היה מאוד נכון מבחינה מקצועית, אבל היה לי מאוד קשה לאכזב את עודד, ואני מאוד שמחה שהיום, אחרי שנים, אנחנו ביחסים מצוינים, ומחכה להזדמנות לעבוד איתו שוב. היה משהו בפרידה הקשה מחיפה ומעודד, שליווה אותי כמה שנים, כי נשאר לי טעם לעוד".

בטירוף שלה / שרית וינו אלעד כמעט לקחה כדורים בגלל ההצגה "מה עושים עם ג'ני"

"החלטתי לשחק בהצגה 'מה עושים עם ג'ני' בבית ליסין, כדי לעבוד עם תיקי דיין", אומרת שרית וינו אלעד. "אחרי 20 הצגות מיציתי את התפקיד. ההצגה הזו הביאה אותי לטירוף, ועזבתי את התיאטרון. במאי 2003 יצאתי לחופשי. הייתי על סף לקחת כדורים, כי עבדתי נורא נורא קשה. יצאתי מהבית ערב ערב למשהו שלא גירה אותי כשחקנית ולא היווה פיצוי הולם לזה שאני מאבדת את המשפחה שלי".

למדת מזה לקח?

"עם כל אהבתי, ואני עדיין אוהבת את תיקי דיין, לא יקרה עוד פעם מצב שבו אני לוקחת תפקיד, כי מעניין אותי לעבוד עם בן אדם - בטח לא בתיאטרון. בקולנוע או בטלוויזיה זה נראה לי פחות בעייתי, כי זה לטווח יותר קצר".

מחשבה מהתחת / צחי נוי קצת מתחרט על מינוני הישבן ב"אסקימו לימון"

"אוסקר וויילד אמר, שאין אדם מספיק עשיר שיכול לקנות את עברו", מצטט צחי נוי. זה משפט חזק בעיניי. היתה לי החמצה אחת לפני הרבה שנים, כשפנו אליי מתיאטרון חיפה בימי זוהרו ורצו אותי לקומדיה עם מיכל בת אדם. בדיוק קיבלתי הצעה לעשות סרט בחו"ל, וסירבתי לתפקיד. יכול להיות, שאם הייתי מוותר על הסרט ונענה, אולי הייתי ממשיך להיות נטוע בתיאטרון הרפרטוארי, שזה דבר שאני כל כך רוצה ולא יכול להשיג. אולי זה גם היה מביא לי תפקידי אופי בסרטי קולנוע".

על "אסקימו לימון" אתה לא מתחרט?

"הדבר היחידי שהייתי משנה בסרטים האלה, זה את המינון של הישבן שלי. התפקיד היה כל כך טוב, אנושי ומצחיק, שזמן המסך של הישבן היה בהחלט מיותר. זה הביא לי את הסטיגמה הזאת. במקום להתייחס לפנים שלי ולכישרון המשחק שלי, במאים צעירים מתייחסים לתחת שלי. זו מחשבה מהתחת, ולא נכון ולא צודק".

כמעט מפורסם / שמואל וילוז'ני בטוח שאם היה נשאר בניו יורק, דה נירו היה אוכל איתו ארוחות בוקר

"אם בשנת 76', כשהשתחררתי מלהקה צבאית, הייתי נשאר בלונדון ללמוד משחק - ולא חוזר ללמוד בבית צבי - בטח היום הייתי מנהל את התיאטרון הלאומי הבריטי", מפנטז שמואל וילוז'ני. "אם ב-84' הייתי נשאר בניו יורק, הייתי היום אוכל עם דה נירו ארוחת בוקר והריאיון הזה היה נערך באנגלית. אני יכול להצטער גם על כך שהלכתי שוב להיות חבר מועצה ב-98', כי זו חוויה שיכולתי לחסוך מעצמי ולחסוך הרבה צרות לאחרים".

פתאום בעירום / גלי עטרי לא מבינה איך הסכימה לככב בסצינה ההיא מ"דיזנגוף 99"

"אני בחורה נורא פרקטית", מעידה גלי עטרי. "היום לא הייתי בשום מצב עושה את הדברים אחרת. למדתי מכל דבר, אפילו מ'דיזנגוף 99', שלא חייתי בשלום עם הקטע של העירום בו גם 13 שנה אחרי הצילומים. זו לא אני, זה לא האופי שלי. אפילו אמרתי, שאם היו מציעים לי להופיע עם טום קרוז בעירום, הייתי אומרת לא. זאת היתה אי הבנה מאוד מצערת. 13 שנה לא הבנתי איך נתתי לזה לקרות".

נשמע כאילו עברת ממש טראומה.

"אם היה לי כסף, הייתי קונה את כל העותקים של הסרט הזה כדי שהוא לא יגיע לטלוויזיה. בסוף הוא הגיע. שפשפתי את עיניי, ולא האמנתי שזה בלוח השידורים. ביום שבו הקרינו אותו הייתי בבית שלי וזפזפתי. בדיוק נפלתי על הסצינה הכי נוראית, שבה אני עם גידי גוב וענת עצמון. אחרי שהסרט נגמר, פתאום הרגשתי הקלה ענקית, כאילו יצאתי מהארון. ומאותו לילה אביב חדש הגיע. היום אני עדיין לא יכולה לראות את הסרט, אבל השתחררתי מהטראומה הזו".