הפנתר הוורוד

DAMAGEPLAN היא הנזק החדש מבית היוצר של האחים וויני פול ודארל דימבאג. בשנות ה-90 היוו השנים חצי מלהקת "פנתרה" האגדית, שהתפרקה ב-2003 כאשר פנתר שחור, גדול ומכוער עבר בינם לבין פיל אנסלאמו הסולן.

המריבה המתוקשרת והמכוערת סיפקה כנראה את האנרגיות לאלבום החדש שמתהדר בשם New Found Power ושכולו מלא בזעם וארס כלפי חברם לשעבר. כך למשל ב-"פרייד" הם מציגים את הגאוותנות שלהם ומסבירים את מהות המריבה עם פיל (בלי להזכיר שמות, כמובן, או להודות שזה מכוון אליו) ובשיר אחריו, "פאק יו" מגיע שיא הפורקן - כשהם מוציאים את כל העצבים והקללות מהארסנל.

דאנפלאגן (עטיפת האלבום)

בחירת השותפים החדשים ליצירה נראית תמוהה ופזיזה מעט ויכולה להיות מוסברת רק בצורך העז של השניים לשחרר קיטור ומהר. לתפקיד הבאסיסט הם גייסו את מקעקע הבית שלהם בוב זילה ולתפקיד הסולן הם לקחו את פט לאכמן, לשעבר הגיטריסט של להקת "הלפורד". התוצאה היא אלבום עצבני ביותר שכולו הרמת אצבע אמצעית של וויני ודארל כלפי אנסלאמו, כשהם מנסים להוכיח לו שהם לא צריכים אותו על מנת ליצור מטאל - אבל הניסיון הזה לא ממש צלח.

האלבום נפתח ב-40 שניות של מוזיקה רגועה, שמהוות את השקט שלפני הסערה, אחריהן מתחיל לאכמן לתקוף בשירה ובמקצבי ריפים שמראים ממי למדו "סליפנוט" לעשות את העבודה ואיך אפשר לעשות אותה יותר טוב, בלי מסכות טיפשיות. בהמשך ישיר לאלבומים האחרונים של פנתרה, גם המקצבים של DAMAGEPLAN נשמעים יותר ויותר כ"נו מטאל" ולא מצליחים להתעלות לרמות שהאחים דארל ופול הגיעו אליהם באלבומים הראשונים של פנתרה. לאכמן עושה עבודה סבירה כסולן, אבל הוא נשמע יותר מדי מאולץ. עדיף שיחזור לנגן גיטרה. 

בניסיון לקבל חותמת כשרות הם הזמינו את הגיטריסט זאק ווילד שמנגן גיטרה שנייה בשיר "ריבורן" המהווה את שיאו האמנותי של האלבום. גם השיר השלישי, שיר הנושא של האלבום, ראוי, אבל שאר האלבום משעמם וסובל ממחזור עצמי של נושאי השירה והנגינה כשהבלדה "סול בליד" המסיימת אותו, רק מדגישה את הפער בין יכולות הנגינה המלודיות של דארל וויני לקול הלא משתלב של פאט, וחותמת אותו כאכזבה.