שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פסטיבל עכו: "ריקוד לבן" ו"הגולם"

    שתי הצגות שהועלו בפסטיבל לתיאטרון אחר סיפקו חוויה ראויה

    נדמה כי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הנחשב לאורך כל שנותיו כפלטפורמה שאינה מפחדת ואף מעודדת מעורבות פוליטית ביצירות, מתרחק השנה מנקיטת עמדה כבעבר. מרבית ההפקות המשתתפות בתחרות מתעמתות עם שאלות מוסריות, בודקות גבולות אמנותיים או מתרחקות למרחבים פנטסטיים. הדבר בולט במיוחד על רקע מאורעות הימים האחרונים ברצועת עזה.

     

    פסטיבל עכו, כך נדמה, לקח אתנחתא מהיום-יום המדמם בישראל, והפך, במידה מסוימת, לאי של שפיות רגעית בתוך המציאות הישראלית. דווקא כאן, בעיר הים-תיכונית המעורבת הזו, נדמה כי החיים חזרו באופן פלאי, מתעקש ובלתי מובן מאליו למסלולם.

     

    כך, למשל, "ריקוד לבן", קסם של הפקה, שממוקמת בחוף הסוסים שלמרגלות חומת העיר העתיקה. על-מנת להגיע למקום אתה חולף על דוכני דברי המתיקה והמסעדות, נכנס בשער היבשה, הוא שערה הראשי של העיר העתיקה, ויורד אל קו המים.

     

    על החוף פזורים סימנים לפנטזיה שתירקם עוד מעט. על החול פנסי רחוב ישנים, נדלקים לאיטם בצבע צהוב ומרגיע. עמוק מתוך המים, מבין הגלים, נשקפת דמותו של בית מן האגדות, מצויר בצבעי פסטל. על הגלים מתנדנד שעון מחוגים ענק, ואם תתבונן היטב תוכל העין להבחין בנעל עקב ענקית משייטת. תוך כדי המופע יידלקו פנסי רחוב במרחב המימי המוביל אל הבית.

     

    "יש הרבה רעש בעולם, צלילים שעולים אל השמיים, וצלילים שצוללים בין הגלים", מדקלם קול גברי ונעים טקסט פואטי ומתגעגע שילווה את העבודה, פרי יצירתם המשותפת של סבטלנה ליפשיץ, בוגרת קבוצת תיאטרון קליפה, והרקדן והכוריאוגרף, סהר עזימי. את הטקסט הלירי כתב רועי חן, והמילים, שמלוות כמו מנגינה את ההתרחשות, מונחות בקרשנדו שמוביל את הקהל לתחושת געגוע לעולם שכבר איננו.

     

    מדובר ביצירה רבת דמיון שמשלבת תיאטרון חזותי ומחול. התלבושות לוקחות את המתבונן למאה אחרת. המקצב הפנימי של העבודה, מקצב איטי של התרחשות בעצלתיים, מאפשר לספוג את האווירה הכללית של האגדה הנאיבית הבנויה סיפורים-סיפורים. התנועה של עזימי מהפנטת, באמצעות התנועה הוא מפרש את הטקסט, אך נותן מרחב לדמיון, ופותח פתח לאסוציאציות ופרשנות. בין הרגעים המקסימים בעבודה – מכתב שכותב הגיבור לאהובתו. המכתב, השט על פני המים, נכתב תוך כדי תנועה בנוצה. מבחינה ויזואלית זהו רגע ששווה לנצור.

     

    פרשנות חדשה

     

    במובן שונה לחלוטין, הפקה נוספת שלוקחת לכאורה למקומות רחוקים וקדומים, היא "הגולם", פרשנות חדשה של דן ווסרמן למחזה האידי שכתב ה. לייביק במאה ה-19. המחזה המקורי, מבוסס על סיפור הגולם, אגדה קבלית על המהר"ל, שעלתה לראשונה בישראל בתיאטרון הבימה בכיכובו של מסקין הגדול. עיבוד נוסף ופוליטי מאוד למחזה, שהועלה בחאן הירושלמי, כתב דני הורוביץ. במחזה של הורוביץ היה הגולם חייל ישראלי, והרב שיצר אותו לשלטון שמעצב את דמות החייל.

     

    ההפקה הנוכחית של "הגולם", מתעסקת בהשפעת הכוח על הקהילה הרוחנית. דרך המחזה נפתחת אנלוגיה אפשרית לחברה הישראלית העכשווית. את תפקיד הרב, שיצר את הגולם על-מנת שיציל את הקהילה היהודית מהשפטים שעושים בה הגויים, מגלם השחקן שמעון מימרן, בהתכוונות גדולה. סצינות התפילה הן ספק מחול מכושף, ספק תיאטרון וירטואוזי משובח. סנדרה שונוולד, בתפקיד אשת הרב, מביאה לבמה דמות מקוטבת, נואשת ואופטימית כאחת, שמצד אחד מכסה על כאבים ופחדים, ואינה מתמודדת אתם, ומצד שני מבקשת להשתחרר מהכאב. בת הרב, אותה מגלמת שרון דנון, נאנסה על-ידי פורעים גויים ומאז מתעטפת בשתיקת הבושה.

     

    סיפור האונס הקבוצתי המזעזע, אותו חושפת בת הרב בפני הגולם (עופר עמרם), מוצג ללא מילים אלא בתנועה שממחישה את האירוע. זהו פיתרון יצירתי ואפקטיבי מעין כמוהו, אשר הביא לידי ביטוי כישרון, מעוף ויכולות דרמטיות מרשימות של במאי ההצגה, רוני סיני. את המוזיקה להצגה כתב רן בגנו, ובאמצעותה מקבלת ההפקה עומק נוסף. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים