יפה? אני?

לא הרימו גבה בחדשות ערוץ 2? את עוזבת לטובת מקום הרבה פחות פופולרי.

"אני עושה דברים שמעניינים אותי, שחשובים לי. ואנשים צופים בערוץ. ערוץ הכנסת זה מקום שמאפשר למצות נושא עד תום, להגיע עד לשד העניין. זה לא קצב של פריים טיים, אבל זו הבחירה שלי והיא דורשת אומץ".

בעקבות מה היא באה?

"מגיע רגע שבו אתה שואל את עצמך מה אתה רוצה. אני רוצה לקום כל יום לעבודה שבה אני מרגישה מימוש עצמי".

מבט נשי

גבאי נחשבת לציידת סקופים ולחושפת שחיתויות סידרתית. היא זו שחשפה את "התקציב לממתקים לפעוטות לומדי תורה", שהועבר לש"ס במסגרת הסכם קואליציוני, ואת פרשת "המאה אלף" ב"עמותות התמיכות בוועדות בניין ערים".

"כשהייתי בת 22 ישבתי עם סבתי וחברותיה, שהתלוננו שאין להן הנחות בארנונה על אף שהן אלמנות. זה הזעם הראשון שהוביל אותי קדימה", היא מסבירה את רוח הלחימה שלה. "אמרתי לעצמי שלי יש את הכלים שלהן אין. המקומון הראשון שפניתי אליו עם הסיפור היה עיתון 'שבע', אבל העורך חשב שאין לי את זה. פניתי מייד למתחרה, 'קול הנגב' של 'ידיעות תקשורת', והשתדלתי שהוא יצטער על כך מאוד. התחלתי במקומון, אצל דני קיפר, והתמסרתי למערכת המוניציפלית. תוך כדי עבודתי שם פנו אליי מגל"צ והציעו לי להצטרף".

גבאי הפכה לכתבת הדרומית של גל"צ לענייני פלילים. ואז הגיעה הפנייה מהטלוויזיה. "העשייה הטלוויזיונית הראשונה שלי היתה סרט על שולי העולם העברייני באשקלון", היא משחזרת. זה היה סרט שעסק באופן שבו הסמים הקשים שברו את הקודים והאחווה העברייניים, ובאופן שבו המשטרה היטיבה לנצל את העובדה הזו ולשכלל את השימוש בסוכנים משטרתיים. אחרי זה עשיתי עוד סרט קצר, 'אבטלה', ששודר אצל מיכה לימור ב'חשיפה'".

לאחר מכן ערכה גבאי תחקיר לתוכנית "נכון לעכשיו", שעסק במשבר הזהות של צעירים בדואים. אחריו היא הוזמנה לראיון אצל שלום קיטל והפכה לכתבת חדשות ערוץ 2 בדרום. "היתה שם גם עבודה צבאית, כי רצועת עזה בערה", היא מספרת. "אלה היו שנתיים מאוד אינטנסיביות, גם במישור הפלילי. אחרי שנתיים בדרום העבירו אותי למרכז להחליף את סמדר פלד, ככתבת פלילים. התמקדתי בקשר שבין פשיעה לחברה ובאלימות כלפי נשים וכלפי ילדים".

הישג עיתונאי נוסף שגבאי זקפה לעצמה, היה כתבה ל"אולפן שישי" על תעשיית הזנות התל אביבית. "קבעתי לי פגישה עם סרסור, ומתוך התיאור שלו הבנתי שקונים ומוכרים נשים", אומרת גבאי. "חזרתי עם הסיפור הזה למערכת. אחרי הכתבה הזאת היו 11 הצעות לסדר בכנסת בנושא. תוך חצי שנה חוקק חוק שאוסר על סחר בבני אדם למטרות זנות".

מבט גברי

הילדות בבאר שבע, העיר שבה גדלה, חשפה אותה לכמה אמיתות חיים לא קלות. "השכונה שלנו היתה בצורת חי"ת", נזכרת גבאי. "בצלע אחת גרו עיתונאים, בשנייה שוטרים ובשלישית חברי הכנופיה של באר שבע. כך גדלתי עם הבנה מאוד בסיסית על העולם. לא חייתי בבועה. בשכונה יש סוג של סולידריות, מעורבות. נכון שזה בא על חשבון פרטיות, אבל גם היום הייתי מוכנה לשלם את המחיר. למדתי בבית הספר הכי פלורליסטי בעולם, הכי עיוור לעדות ומעמדות. גרתי בשכונה ה' וגדלתי אצל סבתא שלי, חנה, בשיכון דרום".

איך היה לגדול בשכונה?

"שכונה זה לא רק דברים טובים, זה גם מקום מאוד קשוח. בכלל, עולם של ילדות הוא עולם קשוח. זה לא עשה לי את החיים קלים. במסגרת שכונתית, כמו זו שגדלתי בה, זה קושי מאוד אינטנסיבי שאת לא יכולה להשתחרר ממנו, כי את הבבון של הבלוק. עד היום, כשאומרים לי שאני יפה, אני בוחנת היטב אם זה בצחוק או באמת. מפליא אותי איך מישהו רואה בי יופי. אם מישהו היה אומר לי כילדה שאני יפה, הוא היה חוסך ממני המון כאב".

היום היא מתגוררת בשכונת נווה צדק בתל אביב עם בן זוגה דרור דולפין, סטודנט לרפואה, ובתם בת השנה ושמונה חודשים. "אני לא שייכת לתל אביב", היא מצהירה. "אני שייכת למשפחה שלי, לחברים שלי. נעים לי וכיף לי כאן, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה קצת שגרירה של באר שבע, של הפריפריה. אני מביאה איתי את הבאר שבע לכל מקום".

מה זה אומר?

"קוליות היא תכונה מאוד מוערכת במחוזות שבהם אני מסתובבת. אני לא קולית. בוערים בי דברים, וקשה לי להסתיר. לפעמים אני חושבת שלא היה מזיק לי לגדל קצת פאסון. יכול להיות שזה היה מאפשר לי לנווט יותר בקלות".

איך החיים עם דרור?

"הוא ייחודי. הכרנו במסיבה בחברת החדשות, הוא צעיר ממני בשנה ויפה תואר. הוא לומד רפואה בתל אביב ויש לו תואר שני בפילוסופיה. הוא אברך חילוני, שלומד כל הזמן, ואני נהנית ממנו מאוד".

איזו מין אמא את?

אמא אוהבת ככל האמהות. לא היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא. לקח לי המון זמן להעז, כי אני מבינה את האחריות. אבל מהרגע שבתי נולדה, אני מרגישה כמו בקבוק שמפניה שחילצו ממנו את הפקק. קרה גם משהו לפמיניזם הבוסרי שלי. היום אני הרבה יותר נשית ממה שהייתי. בעבר חשבתי שאני צריכה לאמץ סגנון גברי, להתעסק בנושאים גבריים - צבא, משטרה, פלילי. חשבתי שאם אאמץ סגנון כזה יהיה לי יותר קל לנווט. זו טעות. הכי קל זה כשאתה נאמן עד הסוף לעצמך ונותן ביטוי לכל מי שאתה".