על גאל המהפכה

השחקן המקסיקני המצודד גאל גרסייה ברנאל ("אהבה נושכת", "ואת אמא שלך גם"), 25, הגיע לפסטיבל קאן האחרון רכוב על שני סרטים, מהיותר מדוברים בפסטיבל: ב"חינוך רע" של אלמודובר, שחנך את הפסטיבל, הוא הפגין הרבה אומץ ונועזות וגילם שלוש דמויות, כולל קוקסינל מרהיב, וב"דרום אמריקה באופנוע" הוא נכנס לנעלי המהפכן הארגנטינאי-קובני צ'ה גווארה הצעיר. ברנאל נמוך הקומה שופע כריזמה, סקסיות וקסם. הוא הגיע חמוש בזיפים, בפאות לחיים ארוכות ובסמל "פיס" ("כולנו בעד השלום, לא? וצריך עכשיו שלום בעולם", הוא מכריז).

גאל גרסייה ברנאל דרום אמריקה באופנוע

"דרום אמריקה באופנוע", שביים הברזילאי וולטר סאלאס ("תחנה מרכזית, ברזיל") והפיק הישראלי אדגר טננבאום ("חתונה מאוחרת"), מסתמך על "יומני האופנוע" - היומנים שבהם תיעד גווארה רשמים וחוויות מהמסע שערך בגיל 23 בדרום אמריקה, ב-1951. ארנסטו צ'ה לינץ' דה לה סרנה גווארה, סטודנט לרפואה מארגנטינה, יצא למסע עם חברו אלברטו גראנדו (רודריגו דה לה סרנה הארגנטינאי), מדען שהתמחה במחלת הצרעת. בין היתר הם ביקרו את צ'יצ'ינה פריירה, בת למשפחה אריסטוקרטית מקורדובה, אהובתו הראשונה של גווארה, שנפשה במירמאר. השניים חוו במהלך המסע, שכלל את צ'ילה, קולומביה, פרו וונצואלה, שפע הרפתקאות, ובמהלך הטיול התגבשה השקפת עולמו של גווארה, לאחר שנחשף לחוסר השוויון בין עשירים ועניים ולניצול האינדיאנים, והוא החליט שייעודו לשפר את העולם.

אחרי שסיימו את המסע חזר גווארה לארגנטינה, סיים את לימודי הרפואה, ואז יצא לחולל מהפכות ברחבי העולם, כולל קובה. הוא נפל בשבי הצבא הבוליביאני ב-1967, אחרי קרב גרילה, הוצא להורג והפך למיתוס שרק מתעצם. מסמל מחאה של שנות ה-60 הסוערות, של מהפכות, מרד הסטודנטים והמאבק במלחמה בווייטנאם, הוא הפך, בעיקר בשנים האחרונות, למקדם מוצרים ואופנה.

זו לא הפעם הראשונה שברנאל מגלם את גווארה: לפני שנתים הוא עשה זאת בסידרת הטלוויזיה האמריקאית "פידל". "בסידרה הופעתי היתה פחות מוצלחת", הוא מודה, "לכן רציתי הזדמנות לגלם אותו שוב ולשפר. זה נתן לי מוטיבציה לעשות את זה כמו שצריך, שתהיה יותר אמירה. הפעם היה לי יותר מידע ויכולתי להבין אותו יותר. בתור הכנה קראתי הרבה על חייו של צ'ה, נפגשתי עם אלברטו בהוואנה, למדתי על ההיסטוריה והפוליטיקה של התקופה, וכמובן לרכוב על אופנוע".

ברנאל גדל על המיתוס של גווארה. "נולדתי במקסיקו, והמהפכה הקובנית משמעותית ומהותית עבורנו ועבור תרבותנו. אנחנו מכירים את התקופה שעליה הסרט מדבר. צ'ה מסמל את אחד המאבקים לזהות ביבשת, שבה הכלכלה והמבנה האימפריאליסטי דוחפים אותך להיות הומוגני, חלק ממשהו שאתה לא. זה עניין של אינדיבידואליזם מול קפיטליזם. לכן היה מימד סנטימנטלי ברצון שלי לעשות את התפקיד - עבודתו וחייו של צ'ה משכו וריגשו אותי. רציתי להיות חלק מהאידיאלים והתקווה. הייתי מרגיש רע לולא השתתפתי בסרט".

כשהיית נער תלית בחדר שלך פוסטר של צ'ה?

"לא תליתי פוסטרים שלו, אולי בגלל שהייתי נער מתבגר יומרני ושחצן. זה לא היה מספיק קול בשבילי, בגלל שכל הנערים עשו זאת. תמיד חשבתי שאנשים מנצלים ומבזים את המיתוס של צ'ה, ומשתמשים בצורה לא נכונה בפניו ובדמותו. בסרט אנחנו מנסים להגיע לדמות שלו באמת. הפחנו בו חיים, החזרנו אותו לבשר ודם, למה שהוא היה מעבר למיתוס. זו רוח הסרט".

בסרט הבלטת את הצד המופנם באישיותו. למה?

"הוא באמת היה בן אדם מופנם, יותר מקשיב מאשר מדבר. אבל פנים אל פנים הוא היה נגיש ומקסים. במהלך המסע איבד חלק נכבד מהתמימות שלו. הוא היה אדם שקט, ביקורתי, עם חוש הומור סרקסטי, צריך לשמוע את הנאומים שלו כדי לקלוט זאת. הוא לא היה אנרגטי ומתלהב כמו פידל קסטרו, אלא הרבה יותר רגוע ומהורהר".

מה גילית במסע שערכת במהלך הצילומים?

"הסרט שינה את חיי. זה היה בזבוז זמן אם לא הייתי משתנה אחרי תהליך כזה. הדבר העצוב והמזעזע הוא, שגילינו שרוב הבעיות של אמריקה הלטינית עדיין קיימות. הן לא השתנו מאז המסע של צ'ה, ואפילו נהיו גרועות יותר, למרות המהפכה. כשצ'ה יצא למסע, ארגנטינה היתה ארץ משגשגת שהיה לה עתיד, אבל בגלל שהיו בה בעיות חברתיות מהותיות שלא טופלו, היא הלכה והידרדרה. כשהגענו לצלם שם, ארגנטינה היתה שרויה במשבר הגדול ביותר בתולדותיה. כשאנשים אומרים שאמריקה הלטינית היא החצר האחורית של ארה"ב, זה לא רחוק מהאמת".

המודעות הפוליטית שלך בטח התחדדה.

"בהחלט. הסרט חידד ועורר בי דברים ורגשות רדומים שהיו קיימים בי. גם גיליתי דברים שכלל לא הייתי מודע אליהם. וזה הרי מה שקורה במסע - אתה מכיר יותר טוב את עצמך. צ'ה כתב ביומניו שהמסע החיצוני הוא מסע פנימי לתוך עצמך ולתוך הזהות שלך. כשאתה קורא את היומנים, אתה חי מחדש את החוויה שהוא עבר".

למה לדעתך צ'ה גווארה שוב טרנדי לאחרונה?

"זה מובן למה עושים עליו המון סרטים עלילתיים ותיעודיים: ראשית, הארכיונים נפתחים ויש נגישות לחומרים. שנית, הקולנוענים נמשכים אליו כי היו לו חיים מאוד רחבי יריעה. הסיפור שלו גם מבטא חופש וזהות, שכולנו מחפשים. אפשר לראות את דמותו בכל מקום: מהפגנות בפקיסטאן ועד מצעדי האחד במאי בלונדון, ממגרשי כדורגל בארגנטינה ועד קונצרטים של רוק'נ'רול במקסיקו. אפילו בריטני ספירס לבשה טי-שרט עם דמותו".

ברנאל, שהחל את קריירת המשחק כילד, כשעבד בהצגות עם הוריו השחקנים, מחוזר עכשיו על ידי הוליווד. הוא לא ממהר לקחת כל הצעה, וחשוב לו לבחור בקפידה את הפרויקטים שלו. "אין לי שום דבר נגד תעשיית הקולנוע האמריקאית", הוא אומר. "יש אומנם הרבה סרטים שלא מוצאים חן בעיניי, אבל אין לי בעיה לעבוד שם. כסף ופרסים פחות מעניינים אותי, יותר חשובים לי תפקידים טובים, מרתקים ומאתגרים, שיעשירו אותי כשחקן".