הלילה לא

לא פשוט להיות דודו טסה. את זה אפשר היה לקרוא בראיון הפרומו של טסה לרגל צאת אלבומו החדש. האזנה ל"בדיוק בזמן" מאששת את זה די בגדול.

טסה הוא כישרון ענק. מבחינת מערך יכולת יש לו הכל: הוא נגן גיטרה בחסד. מוסיקלי, בעל טכניקה, מקצועי מאוד. כמלחין, יש לו שפע מיומנות. הוא נרתע מקלישאות ריקות ואי אפשר להחמיץ את הידע המוסיקלי המכובד שלו. הוא שוחה במגוון ז'אנרים. מחובר לרוק, מיומן בפופ, ארץ ישראל לא זרה לו והפיתול המזרחי אף הוא שם. מהבית, אלא מה. חוץ מזה, הוא גם שר לגמרי בסדר.

מדובר בבחור שבאמת בורך, מין אמדאוס מקומי שכזה. ואכן, מיטב אמני ומפיקי המיינסטרים המקומי, מהפופ מז'אנר רמי-ריטה עד הים התיכון של אביהו מדינה, איל גולן ומסיקה עשו שימוש בשירותיו. בהופעות של ריטה, שם הוא מנגן גיטרה, יש לו משבצת שבה הוא מגיש שיר או שניים שלו.

כל הכישרון של טסה נוכח באלבום הזה, ואי אפשר שלא לפרגן לו עליו. אבל "בדיוק בזמן" הוא בדיוק מקרה המבחן המלמד על הפער שבין יכולת למימוש. מקשיבים לאלבום הזה ואף אחד מהשירים בו לא גרוע. טסה לא מספק בועות אוויר כמו רבים מהקולגות. מרגישים גם שהעיבוד, עליו הוא חתום עם שמוליק דניאל, שופע מוסיקליות. עוד בולטת הרגשיות של טסה, שכל כולה כוונות טובות ונשמה פועמת. אבל זה לא זה.

נקודת המפתח כאן היא הלחנים. יותר מכל קשה לו כאמור, לדודו טסה, כי נדמה שלא עד הסוף ברור לו מי ומה הוא רוצה להיות. שפע השפעות מנשבות על הדיסק, ולא רק בהפקה, גם ברוח המנגינות. טסה מתכתב עם שפע של אפשרויות ומרוב מגוון ונגישות והתלהבות נראה שהוא הולך לאיבוד בתוכן.

פופ הוא, מן הסתם, ז'אנר של התכתבויות וציטוטים. אבל כשעמוד השדרה של המתכתב איננו מוצק, העסק הולך ומסתבך. כך זה עם האלבום הנוכחי, שנורא מנסה לומר משהו, אבל למרות הכישרון המתפרץ לא כל כך מצליח. הסיפור, בעצם, קשור בתהליכי התגבשותו של טסה כאמן יוצר. יש אמנם שלושה אלבומים מאחוריו, אבל מגובש ובשל הוא עוד לא. כשנתקלים באלבום כזה שמגיע מכיוון הרוק האלטרנטיבי, יש בזה חן. כשמדובר בדיסק מיינסטרים בהגדרתו, זה מסובך קצת יותר.

ולמרות זאת, ובכך אני משוכנע, טסה עוד יהיה אמן ענק ואיכותי בעליל. זה לא יקרה מחר, גם לא בשבוע הבא, אבל זה יקרה.