מי הוא ז'אן בודריאר?

בחברה העומדת בסימן שליטתו של הייצור, טוען בודריאר, יש משמעות מסוימת להבדל בין "ערך שימוש" לבין "ערך חליפין". ללא ספק, מרקס הצליח להציע הסבר זמני מתקבל על הדעת לצמיחת הקפיטליזם בהתבסס על הקטגוריות האלה. במונחים של מרקס, ערך השימוש של אובייקט ייקבע על פי התועלת שלו ביחס לסיפוק צרכים מסוימים; ערך חליפין, לעומת זאת, יתייחס לערך השוק של מוצר או של אובייקט הנמדדים לפי מחירם. מטרתו של ערך החליפין היא מה שמרקס כינה "צורת הסחורה של האובייקט".

ז'אן בודריאר (1929) מתחיל בהערכה מחדש ובניתוח ביקורתי של התיאוריה הכלכלית המרקסיסטית של האובייקט, במיוחד בכל הנוגע למושג "ערך חליפין". מכאן הוא פונה לפתח את השלב החשוב הראשון בעבודתו באמצעות תיאוריה סמיוטית על הייצור והאובייקט, תיאוריה המדגישה את "ערך הסימן" של אובייקטים. בשלב החשוב השני של עבודתו, בודריאר טוען שאפילו המושג "סימן" ככלי של משמעות והסמָנה הוא מצמצם מדיי; לעומת זאת, שיטת היפוך האותיות של דה סוסיר, שאצלו המילים מגיחות כמדומה בצורה מסתורית וכמעט באורח פלא מבעד לאותיות, מיטיבה לתאר את אופן פעולתה של השפה.

לבסוף, בכתביו מאמצע שנות ה-70 ואילך, החל בהחליפין הסימבוליים והמוות (L’échange symbolique et la mort), בודריאר חוקר את ההשלכות הקיצוניות לדעתו של התפשטות הקוד בחברות של שלהי המודרניות. הקוד מתייחס כמובן למִחשוב ולדיגיטליזציה, אבל הוא ממלא תפקיד חשוב גם בפיזיקה, בביולוגיה ובמדעי טבע אחרים שבהם הוא מאפשר שעתוק מושלם של האובייקט או של המצב; מטעם זה, הקוד מאפשר לעקוף את הריאלי ופותח את שערי ה"היפר-ריאליות", כפי שמכנה זאת בודריאר.

בודריאר נולד ב-1929 בריימס. על אף שבודריאר מעדיף לא להסגיר את רקעו, אנו יודעים שסביו היו איכרים ומשפחתו הייתה מצויה בזמנו בתהליך מעבר לחיים עירוניים ולמשרות בשירות המדינה. הוא לא גדל בסביבה אינטלקטואלית, והיה צריך לעמול קשות בתיכון כדי לפצות על כך ולהפוך לנציג הראשון של משפחתו שעתיד היה לעסוק בעיסוק אינטלקטואלי רציני. הגם שניסה לעבור את בחינת ההסמכה (agrégation), הדבר לא עלה בידו, כשם שלא עלה בידו מעולם (הוא פרש בינתיים לגמלאות) להשיג משרה קבועה באוניברסיטה. מבחינה אישית, בודריאר מעדיף לחשוב על חייו כחיים ב"מצב של קרע וירטואלי".

ב-1966 השלים בודריאר את כתיבתה של תזה בסוציולגיה באוניברסיטת נאנטר בהדרכת אנרי לפבר (Lefebvre) האנטי-סטרוקטורליסט. מאוחר יותר חבר לרולאן בארת ב-Ecole des Hautes Etudes וכתב מאמר חשוב על האובייקט ופונקציית הסימן ל-Communications ב-1969. בספרו של בודריאר, מערכת האובייקטים (Le Système des objets, 1968), אפשר למצוא הד לעבודתו של בארת מערכת האופנה (Système de la mode).

כתביו המוקדמים של בודריאר על קלווינו (Calvino) ואחרים, שראו אור בכתב העת של ז'אן-פול סארטר, Les Temps Modernes, יחד עם תרגומיו לברכט, כלל אינם מרמזים לניתוח הביקורתי הטעון שהוא עתיד היה לערוך לתיאוריית הערך של מרקס עשר שנים מאוחר יותר. בניגוד ללפבר, בודריאר לא דחה את הסטרוקטורליזם; לעומת זאת, הוא חצה אותו בדרכו אל הצד האחר. מעבר זה אפשר לו לנצל את המושגים "סימן", "מערכת" ו"הבדל" כדי להבהיר את גבולו של המפעל הסטרוקטורליסטי, במיוחד בכל הנוגע להבחנה בין הממשי לבין הדמיון.

בזמן שהסתייגויותיו של בודריאר מהכלכלה המדינית של מרקס ניזונו במידה רבה מתפישה סמיוטית של האובייקט בקפיטליזם, הוא גם הושפע בצורה מכרעת מתיאוריית המתנה של מרסל מוס ומתיאוריית ההוצאה העודפת של בטאיי. לדידם של ההוגים האחרונים, אי-אפשר להעמיד כלכלה אנושית כלשהי אך ורק על בסיס תועלתני משוער ולטעון ששיווי המשקל הוא מצבה הנורמלי.

מוסדות כגון הקוּלה והפוטלאץ' מדגימים, לעומת זאת, שהבזבוז שבא לביטויו בדחף ליוקרה, היה בסיסה המקורי, הלא תועלתני, של הצריכה. לאור זה, ההבחנה שעורכת הכלכלה המדינית בין ערך שימוש לבין ערך חליפין היא מוגבלת למדיי. כמו כן, את האובייקט יש להבין כמשהו בעל ערך סימבולי שאי-אפשר לצמצמו לערך שימוש או לערך חליפין בלבד. מתנה (לדוגמה, טבעת נישואין) היא אובייקט מסוג זה. המתנה עדיין קיימת – אם כי בצורה מצומצמת – בחברות קפיטליסטיות; היא אבן הנגף הניצבת בפני תיאוריה המציגה בצורה חפוזה את הכלכלה כמצויה במצב של שיווי משקל.

גם אם מקבלים את החלוקה לאובייקטים בעלי ערך שימוש (אובייקטים תועלתניים המשמשים לסיפוק צרכים) ולאובייקטים בעלי ערך חליפין, עדיין נותרת בעינה השאלה היכן בדיוק יש למתוח את הקו בין שתי הצורות האלה. בספריו הנדרשים לסוגיה זו – מערכת האובייקטים (1968), חברת הצריכה ( La société de la consomation, 1970), לקראת ביקורת הכלכלה המדינית של הסימן (Pour une critique de l’économie politique du signe, 1972) – מרחיב תחילה בודריאר את טווח הניתוח באמצעות הוספת האובייקט הסימבולי ואובייקט הסימן לקטגוריית האובייקט.

נפילת טילים על ישראל (צילום: לע"מ)

אחר כך הוא טוען שיש להבחין בין ארבעה סוגים שונים של לוגיקה: 1) לוגיקת הפעולות המעשיות, המתאימה לערך השימוש; 2) לוגיקת שוויון הערך (אקוויוולנטיות), המתאימה לערך החליפין; 3) לוגיקת האמביוולנטיות, המתאימה לצורת חליפין סימבולית; ו-4) לוגיקת ההבדל, המתאימה לערך סימן. אפשר לסכם את הלוגיקות האלה, בהתאמה, כלוגיקת התועלתנות, השוק, המַתָּנה והמעמד (סטטוס). בלוגיקה של הקטגוריה הראשונה, האובייקט הופך לכלי, בשנייה – לסחורה, בשלישית – לסימבול, וברביעית – לסימן.

בכתיבתו הסמיוטית על נושא זה, מנסה בודריאר, בעקבות דה סוסיר והסטרוקטורליסטים, להדגים ששום אובייקט אינו קיים במבודד מאובייקטים אחרים. היבטם הדיפרנציאלי או הרלציוני, לעומת זאת, נעשה חיוני להבנתם. בנוסף לכך, בעוד שלאובייקטים רבים יש היבט תועלתני, מה שמהותי להם הוא יכולתם לסמן מעמד (סטטוס). מבחינה זו, אפילו שלילה עשויה להיות סוג של מותרות – כשכלכלת הטעם ("הטוב") מצווה שחדר לא יהיה מגובב בחפצים רבים מדיי.

מה שחשוב להדגיש כאן הוא שאובייקטים אינם נצרכים סתם כך בחברת הצריכה; הם מיוצרים פחות לשם סיפוק צורך מאשר לשם סימון יוקרה ומעמד, ועניין זה הנו אפשרי רק בשל היחסים הדיפרנציאליים בין האובייקטים. לפיכך בחברת צריכה מפותחת, אובייקטים הופכים לסימנים, ותחום הכורח נשאר מחוץ לתמונה – אם אכן היה שם כלל אי פעם.

מטרתו של בודריאר היא אפוא להפוך את עצם רעיון הצרכים או התועלתנות לבעייתי. אפשר לקבל את קיומם של צרכים, הוא טוען, רק באמצעות אנתרופולוגיה של הסובייקט המבוססת על שיקולים אידיאולוגיים. לעתים עוטה הדבר צורה פסיכולוגיסטית (צרכים כפונקציה של הטבע האנושי) או צורה תרבותנית (צרכים כפונקציה של חברה). אם לוקחים בחשבון את עבודתם של ובלן (Veblen) על צריכה מודעת, של בטאיי ושל מוס, ומתחשבים בתצורות חברתיות ותרבותיות שונות, הרעיון בדבר שליטתם של צרכים ראשוניים בפעילויות האנושיות הופך למיתוס.

הקשר בין סובייקט לאובייקט, טוען בודריאר, אינו מבוסס על איכויותיו הנצחיות של הסובייקט, אלא מתכונן – כפי שטוען לוי-שטראוס – באמצעות המבנה הלא-מודע של היחסים החברתיים. לסיכום, בני אדם אינם חותרים לאושר; הם אינם חותרים לשוויון; הצריכה אינה מאחדת; היא מבדילה באמצעות מערכת של סימנים. סגנון חיים וערכים – ולא צורך כלכלי – הם בסיסם של החיים החברתיים.

פועל יוצא חשוב של ניתוח הצריכה במונחים של סימנים שערך בודריאר, הוא ערעור תקפותה של ההבחנה – המשמשת את גלבריית (Galbraith) ואת אסכולת פרנקפורט כאחד – בין צרכים אמיתיים לכוזבים, בין מלאכותיים לממשיים. יש להימנע, אומר בודריאר, מניתוח ביקורתי העוסק באורח מוגזם בצריכה, כמו גם מהמושג "האדם הכלכלי" (homo economicus) המתגלגל במוסרנות חדשה.

הניתוח של בודריאר את חברת הצריכה מאפשר לו להציג את הרעיון העתיד להיות אבן הפינה של כל עבודתו בהמשך. לפי רעיון זה, בתוך שיח הצריכה גם מתקיים אנטי-שיח: השיח המוגזם על השפע משוכפל בכל מקום באמצעות ניתוח ביקורתי של חברת הצריכה, עד כדי כך שהפרסום מציע לעתים קרובות פארודיה על הפרסום. כל דבר שהתיבה "אנטי" מקדימה אותו, יכול, לטענת בודריאר, לחזור להיות חלק מהשיטה; וזה מה שמשייך את מרקס לעידן אחר, עידן שאבד עליו כלח. חברת הצריכה היא גם חברה המגַנה את הצריכה, כחלק מהשכפול שלה עצמה.

בכמה הזדמנויות בכתיבתו המוקדמת משתמש בודריאר במונח "קוד" בשעה שהוא מתייחס למערכת הסימנים. בעוד שמונח זה מופיע בדרך כלל כשם נרדף למערכת או לשפה (ה-langue של דה סוסיר), בעבודתו החשובה ביותר של בודריאר מאמצע שנות ה-70 – החליפין הסימבוליים והמוות – עוטה המושג "קוד" חשיבות ממדרגה ראשונה; הגם שבודריאר (בניגוד לאקו) אינו מקדיש זמן מיותר להגדרת טבעו ודקויותיו של המושג "קוד".

לאמיתו של דבר, אפשר לומר שרק לעתים נדירות הוא מגדיר את מונחי היסוד שלו בצורה ממצה, ומשמעותם נגזרת במידה רבה מן ההקשר ומן העובדה שבודריאר מקבל כנתון את ההתפתחויות בתחום הסמיוטיקה ובתחומים אחרים. אולם כאן אפשר לומר שמשמעות המושג "קוד" ברורה למדיי: הקוד הוא הקוד הבינארי של טכנולוגיית המחשבים; הוא הצופן הגנטי בביולוגיה או הקוד הדיגיטלי בטלוויזיה ובהקלטות אודיו, כשם שהוא הקוד בטכנולוגיית המידע.

עידן הקוד מחליף למעשה את עידן הסימן. דבר מכל זאת לא נאמר במפורש, אלא הוא משתמע די בבירור מן ההקשר. הקשר בין קוד לבין שעתוק – שעתוק שהוא עצמו "מקור" – הוא מן הסוגיות המרכזיות המעניינות את בודריאר. הקוד מצביע על כך שהאובייקט המיוצר – רקמה בביולוגיה, לדוגמה – אינו העתק במשמעות המקובלת של המילה, דהיינו העתק של אובייקט טבעי, מקורי. ההבדל בין העתק לבין מקור, לעומת זאת, נעשה עכשיו מיותר. מיותר, באיזה אופן?

זו שאלת מפתח. בודריאר נוטה לומר מיותר לחלוטין, אבל זה גם עולה בקנה אחד עם אמונתו שהדרך היחידה למנוע את קריסתה מבפנים של המערכת החברתית היא לנקוט עמדה תיאורטית קיצונית. עם זאת, רבים יטענו שהקוד עדיין אינו עוטה, ולעולם לא יעטה, את הממדים ההגמוניים שבודריאר מתווה. אבל אין חולק על חשיבותו של הקוד. מציאות מדומה, תקשורות גלובליות, האינטרנט, ההולוגרמה והאמנות הן רק חלק מן התחומים שבהם הוא בא לידי ביטוי, בנוסף לתחומים שמנינו קודם.

בעידן שבו האובייקט הטבעי מאבד את אמינותו (הסטרוקטורליזם היה התנועה המודרנית הראשונה שערערה על אמינותו של האובייקט הטבעי), משַווה הקוד להדמיה (סימולציה) חשיבות חסרת תקדים בחיים החברתיים. הדמיה ומודלים הם דוגמאות לשעתוק טהור. מאחר שהקוד מאפשר לעקוף את המציאות – כפי שהבינו אותה בעידן הייצור – קם ועולה פוטנציאל משונה חדש, שאותו מכנה בודריאר "הפיכוּת". הפיכות גוררת בעקבותיה את היעלמות כל הסופים (finalities); דבר אינו מצוי מחוץ למערכת, אשר הופכת לטאוטולוגיה. הדבר ניכר במיוחד בהדמיה ובסימולקרה.

בודריאר מגדיר שלושה סוגים של הדמיה: הדמיה של חיקוי, ששלטה בתקופה הקלאסית של הרנסנס; הדמיה של ייצור, ששלטה בעידן התעשייתי; ולבסוף, הדמיה של העידן הנוכחי, שבה הקוד מושל בכיפה. באובייקט החיקוי, ההבדל בינו לבין האובייקט האמיתי או ה"טבעי" בולט לעין; בייצור התעשייתי, ההבדל בין האובייקט לבין תהליך העבודה נעשה ניכר; בעידן ההדמיה, לא הייצור, אלא הייצור-מחדש או השעתוק של האובייקטים הופך למכריע. וכפי שראינו, עקרון השעתוק מוכל בתוך הקוד. כשמדובר בשעתוק, ברור שכוח העבודה או העובד משועתק אף הוא.

השעתוק מכיל אפוא את מה שהיו שני צדי המשוואה בעידן התיעוש. מעתה, מקור הדברים אינו הדבר המקורי או הישות המקורית, אלא נוסחאות, סימנים מקודדים ומספרים. בהתחשב בכך שהמקור בשעתוק הוא עקרון היצירה ולא האובייקט המיוצר, ההפיכות המוחלטת נעשית אפשרית: אפשר לשעתק באופן מושלם את ה"אורגינל" האחרון שיוּצר. ההבדל בין האמיתי לבין ייצוגו נמחק, וכך בא לעולם עידן הסימולקרה. לפיכך בצורתו הקיצונית, אפשר לשלב במערכת אפילו את המוות, או ליתר דיוק, עקרון ההפיכות מרמז לכך שהמוות אינו קורה באמת.

אם, כפי שניסתה להדגים עבודתו של פוקו, לכוח אין עוד תוכן מהותי – הוא כבר אינו משהו ממורכז המצוי בבעלותו של מישהו – הרי שהמשך הפעלתם של מוסדות הכוח הממורכז הופך להדמיה של צורה מסוימת של יחסי כוח. בקיצור, הטענה שיש לכוח תוכן הופכת להעמדת פנים. הדמיה כוללנית מתלווה אפוא למות כל תורות המהותניות.

מבחינה חברתית, בודריאר מציין שעידן הקוד מתחיל לחדור למרקם החברתי כולו. אחד הסימנים לכך הוא שניגודים מתחילים לקרוס, ו"שהכול נעשה בלתי ניתן להכרעה": היפה והמכוער באופנה, השמאל והימין בפוליטיקה, האמיתי והכוזב באמצעי התקשורת, המועיל והחסר תועלת ברמת האובייקטים, הטבע והתרבות – כל אלה נעשים בני חליפין בעידן השעתוק וההדמיה.

באופן כזה מדגים בודריאר שהמערכת היא מערכת סגורה בפוטנציה, מערכת אשר עלולה להתפוצץ מבפנים. היפר-ריאליות מוחקת את ההבדל בין הממשי לבין המדומה. השאלה הנותרת היא כיצד אפשרית התערבות פוליטית שאינה נשאבת בחזרה להיות חלק מהמערכת. בודריאר מציע דרך באמצעות פיתוח המונחים "פיתוי" ו"אסטרטגיות פטליות". בשני המקרים הוא טוען שיש להעניק את הבכורה לאובייקט על פני הסובייקט, לתיאוריה פטלית הנקבעת באמצעות האובייקט על פני תיאוריה ביקורתית בנאלית הנקבעת באמצעות הסובייקט.

הנקודה היא לנוע לעבר הקצוות כדי לערער את שיווי המשקל של המערכת. התלהבות, היקסמות, סיכון וסחרחורת לנוכח האובייקט המפתה עדיפים על פני הרפלקסיביות המפוכחת של תיאוריה בנאלית. תיאוריה בנאלית היא תמיד טאוטולוגית: ההתחלה תמיד שווה לסוף; הפטלי (= מוות וגורל) אינו מכיר ב"סוף", במשמעות ייצוגית או טלאולוגית כלשהי. הפיתוי הוא פטלי, מאחר שהסובייקט נתון לשליטתו של האובייקט הבלתי צפוי – אובייקט ההיקסמות.

ההמונים, שייאשו את האינטלקטואלים המהפכניים בגלל חוסר הרפלקסיביות שלהם ובגלל הקונפורמיות שלהם, הופכים עתה למודל שאותו יש לאמץ, מאחר שהם העדיפו מאז ומעולם את ההתלהבות ואת ההיקסמות, ומכאן – את האובייקט. ההמונים מתכנסים אפוא בקצוות הפוטנציאליים של המערכת. בדברו על יחס ההמונים לדימוי, כותב בודריאר: "הקונפורמיות הזאת מחוננת בכוח פיתוי פשוטו כמשמעו, כוח של הסחת הדעת, של העיוות, של הריתוק ושל ההיקסמות האירונית. ישנו סוג של אסטרטגיה פטלית של קונפורמיות".

חלק ניכר ממה שבודריאר כתב מעורר ויכוח לוהט, לא פחות מן המאמרים שכתב ליומון הצרפתי ליברסיון, ובהם טען לכאורה שמלחמת המפרץ של 1991 לא התרחשה באמת. הוויכוח הוא עקר לא אחת, מאחר שזהו שיח חירשים: נקודת המוצא של בודריאר היא עמדתו כלפי משמעויות הקוד וההתפתחויות במדע ובטכנולוגיה המודרניים, ואילו נקודת המוצא של מתנגדיו היא לעתים קרובות העמדה ההומניסטית של המדע במאה ה-19, שבה המקור נתפש כאובייקט טבעי ממשי.

בודריאר מדגים את ההשלכות הממשיות מאוד של השינויים בצורות סימבוליות וחומריות, ולכך נודעת חשיבות בעולם שהגזמה וערפול תקשורתיים הולכים ומשתלטים עליו. הגבול של בודריאר טמון אולי בגבולו של המדע המודרני עצמו. דהיינו הקוד עדיין אינו שולט שלטון ללא מְצָרים. הגרסה המשובטת של המציאות החברתית שבודריאר מציג עדיין אינה אמיתית. אנחנו עדיין חיים במידת מה מחוץ להישג ידו של הקוד; זה מה שסרטו של סטיבן שפילברג פארק היורה מציג למעשה, גם אם עקרון שליטתו כבר קיים לבסוף במלוא מובן המילה.

כתבים נבחרים

אמריקה (1986), תרגום: מור קדישזון, תל אביב: בבל, 2000

Le Système des objets, Paris, Denoël, 1968

La Société de la consummation, Paris, Gallimard, 1970

For a Critique of the Political Economy of the Sign (1972), trans. Charles Levin, St Louis, Telos Press, 1981

The Mirror of Production (1973), trans. Mark Poster, St Louis, Telos Press, 1975

Symbolic Exchange and Death (1976), trans. Ian Grant, London, Sage, 1993

Forget Foucault (1977), New York, Semiotext(e), 1987

Seduction (1979), trans. Brian Singer, London, Macmillan; New York, Saint Martins, 1990

The Evil Demon of Images, tans. Paul Patton and Paul Foss, Sydney, The Power Institute, 1981

Simulacres et simulation, Paris, Galilée, 1981

Fatal Strategies. Crystal Revenge (1983), trans. Philip Beitchman and W.G.J. Niesluchowski, New York, Semiotext(e); London, Pluto, 1990

La Gauche divine, chroniques des années 1977-1984, Paris, Grasset, 1985

Cool Memories (1987), trans. Chris Turner, London, Verso, 1990

The Transparence of Evil: Essays on Extreme Phenomena (1990), trans. John J. St. John, Baddeley, Routledge, 1992

Selected Writings, ed. Mark Poster, Cambridge, Polity Press, 1988

Baudrillard Live. Selected Interviews, ed. Mike Gane, London and New York, Routledge, 1993

לקריאה נוספת

Gane, Mike, Baudrillard: Critical and Fatal Theory, London, Routledge, 1991

Gane, Mike, Baudrillard's Bestiary. Baudrillard and Culture, London, Routledge, 1991

Kelner, Douglas, Jean Baudrillard. From Marxism to Post-Modernism and Beyond (1989), Cambridge, Polity Press, 1989

Pefanis, Julian, Heterology and the Postmodern, Bataille, Baudrillard and Lyotard, Sydney, Allen & Unwin, 1991

מתוך "50 הוגים מרכזיים בני-זמננו - מסטרוקטורליזם עד פוסט מודרניות" - ג'ון ליכט, הוצאת רסלינג, 247 עמודים.