שתף קטע נבחר

חוזה השרטט או החיים כציור

"חוזה השרטט", שנכתב ובוים על-ידי פיטר גרינוואי, הוא חוויה קולנועית ממדרגה ראשונה. זהו סרט המקיים איזון כמעט מושלם בין תוכן אינטלקטואלי מבריק לצורה קולנועית ממושמעת ואסתטית להפליא. לרגל ביקור הבמאי בארץ, צבי ינאי מנתח את אחת היצירות החשובות של הקולנוע בראי מדעי. חלק שלישי ואחרון

לחלק הראשון של המאמר לחץ כאן

לחלק השני של המאמר לחץ כאן

 

בשרטוט השמיני של שדרת העצים הגזומים - בואכה ביתן הרחצה - מתנהלת שרה לעברו בתנועה זיגזגית, כשהיא צצה ונעלמת מאחורי העצים (סצינה אסתטית להפליא) ואגב כך משילה מעליה בנונשלנטיות מופגנת את פריטי לבושה. כשהיא עוצרת מול סריג השרטוט, ורק תחתונית לגופה, היא מטה ראשה כלפיו ואומרת לו: "הגיע הזמן, מר נוויל".

 

השרטוט התשיעי

 

השרטוט התשיעי שונה מכל קודמיו. הוא מראה את ביתן הרחצה ואת כלבה של שרה ניצב מחוץ לדלת. משמע, גם נוויל בפנים. כיצד אפשר? הלוא נוויל הצהיר כי לעולם אינו מסלף את המציאות, ואילו שרטוט זה נרשם בעליל מדמיונו. האם נוויל שינה את טעמו ואת עקרונותיו באשר לאומנותו, או שמא הצטווה לרשום כפי שרשם?

 

כך או אחרת, מנקודה זו מתגלגלים האירועים במהירות. סוסו של הרברט נמצא בדרך המובילה לסאותהאמפטון, ובעת מסיבת הפרידה מנוויל, לרגל סיום 12 השרטוטים, מגלים המשרתים את גווייתו של מר הרברט בתעלת מים שלרגלי פסל הסוס. נוויל עוזב את אחוזת אנסטי ומותיר את הוגי המזימה לבחון את חוזק תפריה. האם תתפורר תחת לחץ המבקשים להציל את עורם?

 

 

 

חוזה תמורת רישומים

 

הראשון לחוש בקרקע הבוערת תחתיו הוא נויס. הוא נזעק לגברת הרברט ומעלה את חששו שיואשם ברצח בעלה. שהרי רק הוא ידע כי הרברט הקדים את שובו לאחוזה; כפפותיו וניירותיו נמצאו פזורים בחדר של בעלה, והכל יודעים על היחסים העכורים ששררו בינו לבין מר הרברט.

 

משמסרבת גברת הרברט להתרשם מחרדתו הוא מאיים עליה בפרסום החוזה המביש שחתמה עם השרטט. נויס מציע למסור לידה את החוזה תמורת 700 גיני, וכשהיא מודיעה לו שאין בידה לשלם סכום כזה הוא מציע לה להמיר את החוזה שבידו ברישומים המרשיעים שבידה.

 

תכנית מחושבת מראש

 

לכאורה מעשה סחיטה בנאלי, אך האומנם נסחטת גברת הרברט על ידי נויס, או שמא כל ההשתלשלות הזאת היא פרי תכנית מחושבת לפרטי פרטיה על ידי אותה יד שהניחה את הכפפות ופיזרה את הניירות בחדרו של מר הרברט, על מנת להבטיח את הצטרפותו של נויס לקשר השתיקה?

 

וכלום אין דינם של הכפפות והניירות כדין פריטי הלבוש וסולם הגננים, אשר הונצחו עד האחרון שבהם, בשרטוטים הנאמנים והמדויקים להפליא של נוויל, שרטוטים שיש בהם כדי להפליל רבים וטובים מאנשי האחוזה? האין מאחורי כל אלה יד נעלמה אחת שהגתה מזימה שטנית ומושלמת זאת?

 

שעשוע סימטרי

 

מצד שני, אפשר וכל זה אינו אלא שעשוע סימטרי, כדבריו של נויס באוזני הפילגש האיטלקיה של מר סימור: סימטריה של חוזים (עם גברת הרברט ובתה), סימטריה של מלבושים לבנים (אנשי האחוזה) ושחורים (של נוויל), ההופכים יוצרות לאחר מותו של הרברט.

 

סימטריה של תפקידים (נוויל הופך מחוקר לנחקר וממאשים לנאשם); סימטריה של תכונות אנוש ("מה שמייחד אותך מר נוויל, אפשר לייחס לתמימות וליהירות בחלקים שווים", אומרת לו שרה); וסימטריה של קואורדינטות וקווים דוממים (בסריג השרטטים של נוויל), הצופנים תעלומה של דרמת חיים, לעומת האיש החי המייצג פסלים דוממים בגן.

 

שרטוטים תמורת מצבה

 

ואכן, לאחר נויס מגיע תורו של טלמאן לצרף את חתימתו לחוזה, משימה זאת נוטל נויס על עצמו. בחשכת לילה, כשפנסים בידיהם, מציע נויס למכור את שרטוטיו של נוויל למר סימור ב-400 גיני, ובכסף זה להקים מצבה למר הרברט, בתנאי שמר טלמאן יסכים כי רישומים אלה, המכילים "עדויות אלגוריות" על אשתו ושעלולים להציגו בעיני מלעיזים כבעל מרומה, יפלו לידיים זרות.

 

טלמאן קונה את הרישומים ב-600 גיני ומתפרץ בזעם לחדרה של שרה, רק כדי להתייצב מול לעגה המושחז של אשתו: "אתה נשמע אימפוטנט ביום כמו ביצועיך בלילה", היא מגיבה לחרפותיו באחד הדואטים החינניים ביותר בסרט. "גבירתי", צועק טלמאן בקול שנעשה דקיק מחמת חרונו.

 

בדיוק כמו המכנסיים שלך

 

כך הוא ממשיך: "הסתכלי ברישומים הללו ותסבירי לי מדוע סולם מוצב לו ברוב נוחות מתחת לחלונך? ומדוע כלבך המבחיל נמצא מחוץ לבית המרחץ? ומדוע בגדייך מקשטים את שדרת העצים"? "רשימתך, לואי, ארוכה ללא גבול", משיבה שרה, "כמכנסיך הלבנים, הנקיים והארוכים. אך בשניהם אין שום דבר ממשי".

 

לאחר הריכוך בונה שרה בהדרגה את הלחץ לצירופו של טלמאן לברית השתיקה: "הרשה לי לשאול אותך", פותחת שרה, "מה עשו מגפיך בשדה המרעה? ומדוע היתה חולצתך מונחת בטלה על גדר ליד פסל הרמס? האינך רואה לאן מוליכה חקירה ביתית זאת"?

 

 

 

מציאות ואינטרפטציה

 

המתקפה המילולית המבריקה והשנונה הזאת לא פוסחת גם על שאלות של מציאות ואינטרפרטציה: "אתה מבקש את כפל המשמעות שבביתן רחצה נטוש. אתה, אדוני, מופיע בשלמותך על גבי הנייר, ברכיך תקועות כלפי פנים וישבנך תקוע כלפי חוץ, עם פרצוף של תאנה הולנדית ושריקה פרוטסטנטית שחצנית". והיא מסיימת בעיקר: "העולם עלול להציץ ברישומים אלו ולשאול איזה קשר ירושה היה לציור בשבילך".

 

כלום יורד טלמאן לסוד כוונתה? כנראה לא, אבל בתוך הריק הגדול במוחו כבר מקננת ההכרה שידיו מוכתמות וכי מוטב לו להתגבר על כבודו הפגוע אם אינו רוצה לשמוט כליל את האחוזה מידיו. ככלות הכל, מסכמת שרה, "אני מקווה שתסכים כי (נוויל) הועיל לכולנו".

 

בעקבות הדלי

 

עתה לא נותר לה אלא לתת בידו את קצה החבל כדי להבטיח את הליכתו בעקבות הדלי. זוהי העדות החשובה לאין ערוך מהרישומים המכפישים שמעוררים את זעמו, "עדות שמר נוויל אולי יודע על נסיבות מותו של אבי". שרה מיטיבה לדעת כי בדברים אלה גזרה את גורלו של נוויל.

 

נוויל, כמנהגו בקודש, דבק בתמימותו. במקום מושבו באחוזת רדסטוק, כאורחו של הדוכס מלודרדל, תעלומת אנסטי אינה מרפה ממנו. הוא יוצא לבקר את האחוזה (על-פי הזמנתו של מר סימור) ובידו שלושה רימונים - שי לגברת הרברט מקלנסי, גננו של הדוכס מלודרדל.

 

שרטט לריכוך הגיאומטריה

 

על כר הדשא של אחוזת אנסטי פוגש נוויל את שרה ואת ואן-הויטן, שרטט הולנדי שהוזמן לאחוזה כדי לעצב מחדש את הגן ולרכך את הגיאומטריה שהלמה את טעמו של אביה. "מר נוויל בא, אימא, כפי ששתינו סברנו שיעשה", מודיעה שרה על בואו בלעג דק שנעלם מעיניו של נוויל.

 

נוויל מוסר לגברת הרברט את הרימונים ומתוודה באוזניה שהיה סקרן לפוגשה שנית וגם לחזור ולבקש את רשותה להשלים את מלאכתו על ידי שרטוט נוסף, מספר 13, באתר פסל הסוס (מקום בו נתגלתה גופתו של מר הרברט), בקשה שנדחתה בשעתה.

 

לשביעות רצונה של גברת הרברט

 

גברת הרברט נותנת לנוויל מקום להאמין שבקשתו הפעם תיענה ואפשר גם תתעלס עמו "מחוץ למסגרת של חוזה, לשביעות רצוננו המלאה". ואכן, הדברים מתגלגלים לשביעות רצונה המלאה של גברת הרברט. וגם, כפי שכבר נכתב בפתח הדברים, היא מניחה רימון קר על בטנו העירומה וחדה לו משל אודות פרספוני.

 

לפי המקורות, פרספוני, בתם של זאוס ודמטר, נחטפה על ידי האדס מלך השאול כאשר יצאה עם חברותיה לקטוף פרחים בשדה. כשנודע לדמטר שזאוס התיר לאחיו, האדס, לחטוף את פרספוני, היא נוטשת בזעם את האולימפוס ועוצרת את תנובת הארץ עד אשר תושב לה בתה.

 

מוטיב הרימונים

 

ברצותו לחסוך רעב וסבל מבני האדם משכנע זאוס את אחיו לשלח את פרספוני לחופשי. אבל טרם שחרורה מפתה אותה האדס לאכול כמה גרגירי רימון. פרספוני ממלאה את מבוקשו בלי לדעת שבאכילת הגרגירים היא הופכת את האיחוד בינה להאדס למחייב וקבוע לעד.

 

כשנודע המעשה לזאוס הא גוזר פשרה: שליש מן השנה תימצא פרספוני בשאול ואילו בשני השלישים הנותרים תחיה על פני האדמה. דמטר משיבה בפשרה משלה ומשיבה לאדמה את פוריותה באותו יחס: בשליש מן השנה תלבש הארץ מעטה קפוא ועקר, ואילו בשני השלישים הנותרים יקיצו הזרעים מתרדמתם והארץ תלבש מחלצות פרחים כדי לקדם את פניה של פרספוני.

 

 

 

האגדה והנמשל

 

עד כאן לשון האגדה, אך מהו הנמשל שגברת הרברט מבקשת לרמוז עליו? נוויל נבוך. "זוהי ללא ספק אגדת גננים שיש בה אזהרה", הוא מגיב, בלי לרדת לסוד אמירתה של גברת הרברט, כי אגדה זאת "נועדה לאמהות שבנות להן". פישרה של האגדה מתברר לו עם כניסתה המפתיעה של שרה לחדרם.

 

רק אז מבין נוויל את סיבת הזמנתו לאנסטי: לא פיוסו של הרברט ולא עינוגה של אשתו, אלא עיבורה של שרה. זהו הנמשל של הרימון הראשון, יורש שיבטיח לשרה אפוטרופסות על האחוזה, אשר בגינו הכניסה את סעיף העינוגים לחוזה שלה עם נוויל.

 

דם מיץ הרימון

 

ומהראשון נגזר השני: שחרורה של גברת הרברט מעריצותו של בעלה וזכייתה בחיים שלווים ומוגנים עד סוף ימיה. נותר הרימון השלישי, שנוויל לא מצליח לנחש את נמשלו. "את מיץ הרימון", אומרת גברת הרברט בהגירה את העסיס האדום לעיניו, "אפשר לראות כדם, ובייחוד דם של תינוק בן יומו וגם של רצח". כפרפרזה על סיפור האגדה של פרספוני אפשר לומר על גברת הרברט, כי בהאכילה את נוויל בגרגירי הרימון היא גזרה את שיגורו לשאול. שרטוטיו שריינו את ברית השתיקה של הקושרים; סילוקו מבטיח את חפותם לעולמי עד.

 

רק נוויל נותר חף מכל הבנה. הוא אינו מעלה בדעתו שמלכתחילה לא היה אלא כלי משחק בתכניתה השטנית של גברת הרברט. הוא עדיין מנסה לפלס את דרכו ללב התעלומה בתוך סבך הקורים הנארגים סביבו. מטעם זה הוא עומד על בקשתו להשלים את השרטוט ה-13.

 

תכינו לו שרפרף

 

גברת הרברט נעתרת לו, אולי מטעמים אסתטיים, שכן מספר זה משלים את הסימטריה עם 13 הקושרים, ואולי כדי לסמן באמצעותו את מקום ההוצאה להורג של השרטט. בסצינה מקסימה ביופיה, בסלונה המפואר, שצלליו מתמזגים עם נהרות האור הנשקפים מן החלונות לכדי דמדומים, פוקדת גברת הרברט להכין שרפרף למר נוויל באתר פסל הסוס ואף להגיש לו אננס קטן ומתוק.

 

לעת ערב ניצב נוויל מול פסל הסוס, שקוע בשרעפיו. על כַן השרטוט מונח הרישום ה-13. דבר-מה מוזר עולה מרישום זה. על הנייר מופיע הסוס ללא פרש על גבו. (הפרש הוא אחד מאיכרי האחוזה, אשר בכל שהותו של נוויל באחוזה התחזה פעם לפסל בכחוס ופעם לפסל הרמס - כמנהג בעלי האחוזות באותה תקופה להוסיף חן והדר לקניינם על ידי פסלים קלאסיים מדומים). מה אירע לנוויל שלעולם מצייר כל מה שעיניו רואות? מדוע בחר להתעלם מהפסל החי רק בשרטוטו האחרון?

 

האשליה, התרמית, הכחש

 

אין זאת שההשמטה מבטאה את ההכרה המחלחלת בו לגבי האשליה, התרמית והכחש שסבבוהו למין בואו לאחוזת אנסטי ואשר פסל מדומה זה משמש להם סמל. הסוס ופרשו נשקפים לנוויל מתוך סריג השרטטים, אך העובדה שעל גבי הנייר מופיע רק הסוס יש בה כדי להעיד שנוויל עבר ממעמד של שרטט למעמד של צייר, שאינו מסתפק רק בחיצוניותה של המציאות.

 

עוד הוא תפוש במחשבותיו, ודמויות לבושות שחורים ועוטות מסיכות קרבות אליו מכל עבר. כולם שם - טלמאן, סימור, נויס והפולנסים. "באנו רק כמשקיפים סקרנים, מר נוויל", פותח סימור, "לתהות מדוע לאחר שכה הרבה אירע שבת להעלות את ביתו של מר הרברט על הנייר, ובחרת לרשום דווקא אתר זה".

 

בסבך הקורים

 

צחצוחי מלים ועלבונות הדדיים הנורים כחצים מושחזים מצד לצד משווים למעמד זה אופי מוכר ולא מזיק של מפגשים קודמים. אבל כאשר סימור שואל אותו, "האם משום כך הוספת להשפיל את מרת הרברט", מתחוור לנוויל כי התעלסותה של גברת הרברט עמו אך שעות אחדות קודם לכן נועדה לתת בידי הקושרים את העילה הסופית לחיסולו. דומה כי נוויל מתוודע סוף-סוף לסבך של רשת הקורים שנטוותה סביבו. "מה חבל", הוא מגיב חרישית, "זה היה מחוכם".

 

אלא שהבנה זאת באה לו מאוחר מדי. הקושרים מבשרים לו כי הכינו חוזה בשבילו (השלישי בסימטריה) המכיל שלושה תנאים: לשרוף את עיניו (אשר ראו יותר מדי); להסיר את כותונתו ולהציבה בשטח האחוזה "כעדות כפולת משמעות לאיזו אלגוריה סתומה"; והתנאי השלישי, "המתחייב משני קודמיו" והראוי לאדם "ללא ראיית הנולד": מותו.

 

חשיבותו של עיוורון

 

וכך, עירום, מנוקר עיניים ושותת דם, מושלך נוויל לתעלת המים ושרטוטיו מועלים באש. משמסתלקים הרוצחים, ומהעדות הפלילית לא נותר אלא אפר, יורד הפרש המדומה מסוס האבן, נוגס בפרי האננס העסיסי ויורק בשאט נפש את זרעוניו. כך בא על קצו סיפורו של נוויל השרטט, שאפשר לומר עליו שלא היה אלא משל לאדם שמת משום שלא ידע להותיר חלל בין ראייה לידיעה, אדם שלא הבין את חשיבותו של עיוורון מסוים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מיכל שומר
החיים כציור
צילום: מיכל שומר
מומלצים