שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בהילוך של סרטן
    בשלושים בינואר 1945 יצאה מנמל גוטנהפן האונייה "וילהלם גוסטלוף" ועל סיפונה 6,100 פליטים. צוללת סובייטית שיגרה לעברה שלוש פצצות טורפדו ושלחה יותר מ-5,000 איש אל מותם. "בהילוך של סרטן", מאת זוכה פרס נובל גינטר גראס, מגולל את סיפורה של אותה טרגדיה שאירעה בלב ים לצד הגות ביקורתית בנושא מאבקה של גרמניה בעברהּ. הספר ראה אור בגרמניה ב-2002 ויוצא כעת בתרגום לעברית. להלן הפרק הראשון מתוכו

    "למה רק עכשיו?" שאל מי שאינו אני. כי אמא תמיד חוזרת ואומרת לי… כי רציתי לצעוק כמו אז, כשהצעקה ריחפה על פני המים, אבל לא יכולתי… כי האמת היא בקושי שלוש שורות… כי רק עכשיו…

     

    למילים עדיין קשה איתי. מישהו, שלא סובל תירוצים מאלץ אותי להידרש למקצועי. כבר כנער הייתי אשף במילים, למדתי בכישרון וכנגד כל הסיכויים, באחד מעיתוניו של שפרינגר אחר כך זיבלתי שורות נגד שפרינגר בשביל ה"טאץ", ואז במשך זמן רב התנסחתי בקיצור כעט להשכיר בסוכנויות של חדשות, וכעיתונאי עצמאי, הפכתי ידיעות חמות לכתבות קצרות: חדש יומיום, חדשות היום.

     

    יכול להיות, אמרתי. אבל זה מה שאני יודע. אם אדרש לעשות לעצמי מכירת חיסול, יתברר שכל מה שפישלתי אי-פעם קשור לשקיעתה של אונייה אחת, כי אמא היתה אז בסוף ההיריון, ובכלל אני חי רק במקרה.

     

    ושוב אני עומד לשירותו של מישהו, אמנם רשאי לפי שעה להעלים עין מן האני המצומצם שלי, שכן הסיפור הזה התחיל הרבה לפני שנולדתי, עוד לפני יותר ממאה שנים, בשְוֵורִין, עיר הבירה המקלנבורגית, המשתרעת בין שבעה אגמים, ובה רובע שֶלְפְשְטָט, וארמון רב צריחים המתועד בגלויות, העיר שעברה את המלחמות ונשארה שלמה.

     

    בהתחלה לא חשבתי שמקום נידח כזה, שההיסטוריה כבר פסחה עליו מזמן, ימשוך אליו מישהו מלבד תיירים, אבל אז נעשה מקום מוצאו של הסיפור שלי אקטואלי פתאום באינטרנט. אלמוני הציע מידע אישי כולל תאריכים, שמות של רחובות ותעודות בית ספר, בכל מחיר רצה לחשוף אוצרות בפני פריק של היסטוריה כמוני.

     

    מיד כשהדברים האלה הופיעו בשוק קניתי לעצמי מחשב ומודם. במקצוע כשלי אתה חייב לשלוף מידע שמסתובב בעולם. עם המחשב שלי למדתי להסתדר לא רע.

    לא עבר זמן רב ומילים כמו בראוזר והיפרלינק כבר לא היו סינית בשבילי. בקליק אחד שלפתי מידע ליישום או לזבל, מצוברח או משועמם התחלתי לדלג בין חדרי הצ'ט, ולענות לג'אנק-מייל המטופש ביותר, ביקרתי בשניים-שלושה אתרי פורנו, ולאחר גלישה חסרת מטרה נחַתי לבסוף באתר הבית של אלה המכונים אנשי האתמול, אבל גם של נוער נאצי טרי ששפך את טמטומו בדפי שטנה. ופתאום, כשהכנסתי שם של אונייה כמילת חיפוש, הגעתי לכתובת הנכונה: www. Blutzeuge.de. על המסך הופיעה איזו "אחוות שוורין" שדפקה סיסמאות עסיסיות באותיות גותיות. כל מיני הערות שוליים שזמנן עבר. יותר מצחיק מאשר דוחה.

     

    מאז ברור וידוע מי הוא קורבן הדמים ועל מה נשפך דמו. אבל אני עוד לא יודע אם לכתוב כפי שלימדו אותי: לפרוש את מהלך חייו של אדם זה או אחר ראשון ראשון ואחרון אחרון, או לבחור בהליכה אלכסונית ולהערים על הזמן כדרך הסרטנים שמטעים בהילוכם האחורי צִדִי ומתקדמים בעצם די מהר. דבר אחד בטוח: עוד לפני יותר ממחצית המאה אמר הטבע, או ליתר דיוק, הים הבלטי, כן ואמן לכל מה שיסופר כאן.

     

    נתחיל במישהו שמצבתו נהרסה. לאחר סיום עשר שנות לימוד החלה תקופת החניכות שלו בבנק, תקופה שהסתיימה בלי לעורר תשומת לב. לכל זה לא היה זכר באינטרנט. באתר שהוקדש לוילהלם גוּסטלוֹף, נולד באלףשמונהמאותתשעיםוחמש* בשוורין, פיארו אותו כ"קדוש מעונה".

     

    לא היו הערות על גרגרתו הנגועה, ועל מחלת הריאות הכרונית שלא איפשרה לו להפגין את גבורתו במלחמת העולם הראשונה. וכך בשעה שהָנְס קסטוֹרפּ, איש צעיר מערי ההָנזֶה, נאלץ על פי הוראת יוצרו לעזוב את הר הקסמים כדי ליפול בעמוד האחרון של רומן בשם זה בפלנדריה כלוחם מתנדב, או להימלט אל הסתמיות הספרותית, שלחה באלףתשעמאותושבעעשרה החברה לביטוח חיים בשוורין את עוֹבדה החרוץ לשווייץ מתוך דאגה לבריאותו, ושם בדאבוס היה אמור להירפא ממחלתו. ואמנם במזג האוויר המיוחד הִבְרִיא עד כדי כך שרק מיתה מסוג אחר יכלה לו; לשוורין, לשפלה הגרמנית, לא רצה לחזור לפי שעה.

     

    וילהלם גוסטלוף מצא עבודה כעוזר במצפה כוכבים. כשמכון המחקר הפך למוסד שווייצרי רשמי הועלה מיד לדרגת מזכיר, ואף על פי כן נותר לו זמן לעבודה צדדית כסוכן נוסע, כנציג של חברת ביטוח; וכך למד להכיר את הקנטונים של שווייץ. גם הדוויג אשתו לא התעצלה: ובלי לכבוש את להטה לעם ולאדמה עבדה כמזכירה אצל עורך דין בשם משה זילברוט.

     

    עד כאן מצטיירת מתוך העובדות תמונתו של זוג בורגני יציב, אבל במהרה יתברר שהדמיון בין אורח חייהם לזה של השווייצרים היה העמדת פנים בלבד; מזכיר המצפה ניצל בהצלחה, תחילה בסתר ואחר כך בגלוי – מעסיקו גילה סבלנות רבה – את כישרונות הארגון הטבעיים שלו: הוא הצטרף למפלגה ועד תחילת שלושיםושש גייס בין הגרמנים והאוסטרים שחיו בשווייץ חמשתאלפים חברים, אירגן אותם בקבוצות מקומיות לאורכה ולרוחבה של המדינה, וכולם נשבעו במי שההשגחה העליונה ייעדה לתפקיד הפיהרר.

     

    לתפקיד המנהיג האזורי מונה גוסטלוף בידי גרגור שטרָסֶר, האחראי לארגון במפלגה הנאצית. שטרסר השתייך לאגף השמאלי של המפלגה, והתפטר בשלושיםושתיים מכל תפקידיו במחאה על קרבתו של הפיהרר לתעשיינים הגדולים, לאחר שנתיים נחשב לאחד ממארגני המרד של רוֹהם וחוסל על ידי אנשיו שלו; אחיו אוטו נמלט לחוץ לארץ וניצל. לפיכך נאלץ גוסטלוף לחפש לעצמו דמות מופת חדשה.

     

    כשפקיד משטרת הזרים במועצת גרָאוּבּונדֶן שאל את גוסטלוף איך הוא רואה את תפקידו כמנהיג האזורי של המפלגה בעודו יושב במרכז הקונפדרציה השווייצרית, ענה גוסטלוף: "אני אוהב את אשתי ואת אמי יותר מכל דבר בעולם. אם הפיהרר שלי יצווה עלי להרוג אותן, אציית לו."

     

    לציטוט הזה התכחשו באינטרנט. שקרים כאלה ואחרים המציא היהודי אמיל לודוויג בדברי הבלע שלו, נאמר בחדר הצ'ט של "אחוות שוורין". לעומת זה השפעתו של גרגור שטרסר על הקדוש המעונה נשארה בתוקפה. גוסטלוף ייחס תדיר חשיבות רבה יותר לפן הסוציאליסטי בהשקפת עולמו מאשר לפן הלאומני. במהרה פרצו קרבות בין האגף הימני והשמאלי של משתתפי חדר הצ’ט. ליל סכינים ארוכות, וירטואלי, תבע את קורבנותיו.

     

    אבל אחר כך, הזכירו באינטרנט לכל הגולשים המעוניינים תאריך שהיה אמור לשמש אישור לקיומה של ההשגחה העליונה. מה שנראה לי כמקרה גרידא, רומם את העסקן גוסטלוף להקשרים על-אנושיים: בשלושים בינואר אלףתשעמאותארבעיםוחמש, חמישים שנה בדיוק לאחר לידתו של הקדוש המעונה, החלה האונייה הקרויה על שמו לשקוע, וכך שתיםעשרה שנים לאחר תפיסת השלטון על ידי היטלר, שוב באותו יום בדיוק, ניתן האות לשקיעה הכללית של הרייך.

     

    הוא קיים כמו חרוט באבן שחם. התאריך הארור שבו החל הכול, נסק לגבהים איומים, הגיע לשיא ובא אל קצו. בזכות אמא נולדתי גם אני ביום האלמותי של האסון; היא, לעומת זאת, חיה על פי לוח אחר, ואינה מאמינה בכוחם של המקרה או של הסברים כוללניים דומים.

     

    "אבל זה לא!" קוראת זו שאני מכנה תמיד רק "אמא" ולעולם לא משייך ואומר "שלי". "האונייה היתה שוקעת גם אם היו קוראים לה בשם אחר. אני מתה לדעת מה עבר לו בראש, לרוסי הזה, כשנתן את הפקודה לשחרר ישר עלינו את שלושת הדברים האלה..."

     

    והיא ממשיכה להתבכיין כאילו לא זרם מאז הזמן בנהר. מוכברות המילים, נדחסים המשפטים למעגלה. אומרת בטטות במקום תפוחי-אדמה, צוּבָּה במקום גבינה, וחתכָתבּקלָה כשהיא מבשלת שיבּוּט ברוטב חרדל. הוריה של אמא, אוגוסט וארנה פוקריפקֶה, באו מקוֹשנָיידֶרָיי ונקראו קושנֶביירים. אבל היא גדלה בלנגפוּר. לא בדנציג אלא בפרוור, שנמתח והתפשט כל הזמן אל תוך השדה, שאחד מרחובותיו נקרא אֶלְזֶנְשְטְרָסֶה, ושהיה כנראה עולם ומלואו לילדה אורסולה, שנקראה טולה, כי כשהיא מספרת על מה שהיה "מזמן מזמן", אמנם היא מרבה לדבר על תענוגות הרחצה בחוף הים הבלטי, או על החלקה במזחלת ביערות שמדרום לפרוור, אבל לרוב היא מכריחה את מאזיניה להיכנס לחצר הבית המשותף באלזנשטרסה תשעעשרה לעבור ליד הָרָס כלב הרועים הקשור, וללכת אל הנגרייה שברעשיה מתערבבים המסור העגול, מסור הסרט, כַּרסומת, המקצועה וזמזום המַקצֵעָה. "כבר כשהייתי פרחחית כזו פיצקלה הרשו לי לערבב את הסיר של הדבק עצמות…" זאת הסיבה, כך אומרים, שבכל מקום שבו עמדה, שכבה, הלכה, רצה או זחלה לפינה כלשהי, דבק בילדה טולה ריח אגדי של דבק עצמות.

     

    לא פלא אפוא, שמיד לאחר המלחמה, כשיישבו אותנו בשוורין, למדה אמא בנגרייה ברובע שלפשטט את מלאכת הנגרות. כאחת מן ה"מתיישבים מחדש", כפי שקראו להם במזרח גרמניה, התקבלה מיד כמתלמדת אצל נגר אמן, שסדנתו הרעועה - ארבעה שולחנות נגרים ועליהם מקצוּעות, וסיר דבק מבעבע תמיד - נחשבה לעסק ותיק. לא רחוק משם בלֵמשטרסה היה לאמא ולי גג מעל הראש, גג עשוי קרטון עבה ספוג זפת. אבל גם אם לא היינו עוגנים אחרי האסון בקולברג, והטרפדת "לווֶה" היתה מביאה אותנו לטרָוֶמוּנדֶה או לקיל, כלומר למערב, גם אז, כ"פליטה מן המזרח" כפי שקראו לזה שם, היתה אמא בלי ספק נעשית שוליה של נגרים. בעיני זהו מקרה, אבל כבר מן היום הראשון ראתה אמא במקום שנכפה עלינו מקום שייעד לנו הגורל.

     

    "אז מתי היה היום הולדת של זה, הרוסי הזה, שהיה המפקד של הצוללת? אתה הרי תמיד יודע הכול …"

     

    לא, עליו, שלא כמו על וילהלם גוסטלוף, לא מצאתי חומר באינטרנט. לאחר חיפושים הצלחתי למצוא רק את שנת הולדתו, וכן עובדות והשערות אחדות, מה שהעיתונאים מכנים "חומר רקע".

     

    אלכסנדר מרינֶסקו נולד באלףתשעמאותושלושעשרה בעיר הנמל אודסה לחוף הים השחור, עיר שהיתה כנראה מפוארת, ועל כך מעיד הסרט בשחור לבן "אוניית הקרב פוטיומקין". מוצאה של אמו היה מאוקראינה. האב היה רומני ובתעודתו עוד חתם בשם מרינסכו, בטרם נשפט בשל מרד יָמי והוטל עליו גזר דין מוות, שממנו הצליח להימלט ברגע האחרון.

     

    בנו אלכסנדר גדל ברובע הנמל. ומשום שבאודסה חיו יחד בצפיפות רוסים, אוקראינים, רומנים, יוונים ובולגרים, טורקים וארמנים, צוענים ויהודים, דיבר בליל של שפות, מה שלא הפריע מן הסתם לחבורה שלו להבינו. ככל שהשתדל מאוחר יותר לדבר רוסית, לא עלה בידו מעולם לטהר את האוקראינית שלו המוכתמת ביידיש מהקללות הרומניות של אביו. כשכבר היה חובל באוניית סוחר, צחקו עליו בשל שפתו העילגת; אולם בחלוף השנים הפסיקו רבים לצחוק, אף שפקודותיו של מפקד הצוללת יכלו להישמע מוזרות ביותר.

     

    נסובב את הגלגל לאחור: אומרים שמִן המזח ראה אלכסנדר בן השבע את שארית הגדודים ה"לבנים" ואת מה שנותר מהצבאות הבריטיים והצרפתיים המותשים, עוזבים את אודסה בבהלה. כמעט מיד אחר כך ראה את ה"אדומים" פולשים. טיהורים התבצעו. ואז כמעט נגמרה מלחמת האזרחים. לאחר שנים, כשהותר לספינות זרות לשוב ולעגון בנמל, צלל בנחישות ושלה בזריזות, כך אומרים, מטבעות שנזרקו למים הבוציים על ידי נוסעים הדורים.

     

    השלישייה אינה שלמה. אחד חסר עדיין. מעשהו הניע כדור שלג, שהשפעתו היתה עצומה, ולא היה אפשר היה לעצרו. שכן ברצונו או שלא ברצונו הוא הפך את האיש שבא משוורין לקדוש המעונה של התנועה, את הצעיר מאודסה לגיבור בעל אות כבוד של הצי הבלטי, ואת עצמו לאשם נצחי. בינתיים גברה סקרנותי וקראתי באתר הבית האשמות כאלה ודומות להן, שהופיע תמיד תחת כותרת זהה: "יהודי ירה..."

     

    במשך הזמן נודע לי שכותרת ספרו של חבר והמפלגה דוברהּ וולפגנג דיוורגֶה, שהופיע במינכן בשנת אלףתשעמאותשלושיםושש בהוצאת הספרים הנאצית "פרנץ אֵהֶר", לא היתה חד משמעית. מובן ש"אחוות שוורין", בהיגיון בלתי ניתן לערעור של טירופה, ידעה יותר ממה שדיוורגה ידע: "האסון הימי הגדול ביותר בכל הזמנים לא היה מתרחש בקרבת שטוֹלפְּמונְדֶה, במסלול שפונה ממוקשים, אלמלא היהודי. היהודי עשה… היהודי אשם..."

     

    עובדות אחדות היה ניתן בכל זאת לדלות מתוך הברבורים שהוחלפו בחדר הצ'ט באנגלית ובגרמנית. אחד טען שמיד לאחר תחילת המלחמה התמנה דיוורגה למנהל הרדיו הממלכתי בדנציג, אחֵר שמע על פעילותו בתקופה שלאחר המלחמה: אומרים, שעם נאצים בכירים אחרים, ביניהם אָכֶנבָּך, מי שהיה לימים חבר הבונדסטג מטעם המפלגה הליברלית, הסתנן דיוורגה למפלגה הליברלית בנוֹרְדְרַיין-וֶסְטְפַלְיָה. שלישי הוסיף שהתעמולן הנאצי לשעבר, הִפעיל בשנות השבעים מכבסת כספי תרומות, שעבדה כמעט בדממה לטובת הליברלים בנוֹיוִויד על גדות הריין. לבסוף נדחקו לצ'ט ההומה שאלות נוספות על הרוצח מדאבוס, ותשובות נחרצות סיימו את הדיון.

     

    דוד פרנקפורטר, מבוגר בארבע שנים ממרינסקו וצעיר בארבעעשרה שנים מגוסטלוף, נולד באלףתשעמאותותשע במערב סלובניה בעיר דָרוּבָר. אביו היה רב. בבית דיברו עברית וגרמנית, ובבית הספר למד דוד לדבר ולכתוב סרבית, אבל גם חש מדי יום ביומו את השנאה ליהודים. לשווא, כך ניתן להניח, התאמץ להתמודד עם השנאה, מבנהו הגופני לא איפשר התגוננות נמרצת, והסתגלות מהירה לנסיבות היתה מאוסה בעיניו.

     

    רק דבר אחד היה משותף לווילהלם גוסטלוף ולדוד פרנקפורטר: כשם שהראשון היה מוגבל על ידי מחלת הריאות שלו, כך סבל השני עוד מילדותו מזיהום כרוני במוח העצמות. אך בעוד בדאבוס נרפא גוסטלוף די מהר ממחלתו ונכנס לפעילות כחבר מפלגה בריא, לדוד החולה לא יכלו הרופאים לעזור; לשווא סבל חמישה ניתוחים - מקרה חסר תקווה.

     

    אולי המחלה היא שהניעה אותו להתחיל בלימודי רפואה; בעצת המשפחה למד בגרמניה, היכן שלמדו אביו ואבי אביו. אומרים שבגלל חולניות כרונית נחלש כושר הריכוז שלו, ולכן נכשל בבחינות הקדם-מעשיות וגם בבחינות שאחריהן. אבל באינטרנט טען חבר המפלגה דיוורגה, וזאת בניגוד לסופר לודוויג שצוטט גם הוא ושדיוורגה מקפיד לכנותו "אמיל לודוויג כהן", שהיהודי פרנקפורטר לא היה רק חלשלוש, אלא סטודנט בטלן, ריקא גנדרן, מעשן בשרשרת, שחי על חשבון אביו הרב.

     

    ואז, בתאריך מקולל שלוש פעמים, החלה – כפי שצוין לא מזמן בחגיגיות באינטרנט – השנה שבה תפס היטלר את השלטון. בפרנקפורט שעל גדות הריין חווה המעשן בשרשרת דוד פרנקפורטר פגיעות בו ובסטודנטים אחרים. הוא ראה איך שורפים ספרים של סופרים יהודים. מקומו במעבדה סומן פתאום במגן דוד. השנאה התקרבה אליו פיזית. הוא הושפל יחד עם אחרים בידי סטודנטים שהכריזו בקול גדול על השתייכותם לגזע הארי. פרנקפורטר לא היה יכול להתמודד עם המצב. זה היה בלתי נסבל. לכן ברח לשווייץ והתיישב בברן, מקום בטוח לכאורה, כדי להמשיך בלימודיו ולחזור ולהיכשל בבחינות. אף על פי כן כתב להוריו מכתבים שנימתם היתה שמחה עד חיובית, שבהם הוליך שולל את האב שכילכל אותו. לאחר שנה משמתה אמו, הוא הפסיק כליל את לימודיו. אולי משום שקיווה למצוא תמיכה בקרב משפחתו העז לנסוע פעם נוספת לרייך, ושם בברלין עמד אין אונים וראה איך איש צעיר מושך בזקנו האדום של דודו, שגם הוא כאביו היה רב, וצועק בקול רם "יודה, הֶפּ הֶפּ!".

    כך פחות או יותר נכתב ב"רצח בדאבוס" ספרו הבדיוני של הסופר המצליח אמיל לודוויג, שפורסם באלףתשעמאותשלושיםושש באמסטרדם בקְוֶרידוֹ, הוצאת ספרים שייסדו מהגרים גרמנים. פעם נוספת הציגה "אחוות שוורין" גרסה אחרת באתר שלה באינטרנט והביאה מדבריו של חבר המפלגה דיוורגה, שציטט את עדותו של הרב הדוקטור סלומון פרנקפורטר בחקירתו במשטרת ברלין: "אין זה נכון שברנש מתבגר משך בזקני (דרך אגב זקן שחור ולא אדום) וצעק 'יודה, הֶפּ, הֶפ'ּ!"

     

    לא הצלחתי לגלות אם השימוע המשטרתי שנערך שנתיים לאחר האירוע המשפיל נערך בכפייה. מכל מקום דוד פרנקפורטר חזר לברן מיואש מסיבות רבות. ראשית נאלץ לחזור ללימודים שבהם לא הצליח, שנית, לכאביו הגופניים המתמשכים נוסף הסבל על מות אמו. ומעל לכול גברה המועקה שחש בביקורו הקצר בברלין, כשקרא בעיתונים מקומיים ובעיתוני חוץ דיווחים על מחנות ריכוז באוֹרניֶינבּוּרג, בדכאו ובמקומות אחרים.

     

    לכן נראה שלקראת סוף שלושיםוחמש עלו בדעתו רעיונות אובדניים שחזרו ונשנו. לאחר מכן במהלך המשפט, נאמר באחת מחוות הדעת שהוזמנו על ידי ההגנה: "עקב מגורמים פסיכולוגיים בעלי גוון אישי מצא את עצמו פרנקפורטר במצב רגשי בלתי נסבל שממנו היה מוכרח להשתחרר. דיכאונו הוליד את רעיון ההתאבדות. אבל יצר הקיום הטבוע בכל אחד מאיתנו הסיט את הכדור ממנו אל קורבן אחר."

     

    בנושא זה לא היו באינטרנט כל הערות מתחכמות. בכל זאת התגנב ללבי חשד שהלך והתחזק: מאחורי הכתובת: www. blutzeuge.de לא מתגודדים גלוחי ראש רבים כב"אחוות שוורין", אלא חוכמולוג אחד, איזה "זאב בודד" מסתתר שם. מישהו שמתקדם באלכסון כמוני ומרחרח אחר הַפְרשות דומות של ההיסטוריה.

      

    * על פי בקשתו המפורשת של גינטר גראס, מספרים יבוטאו במילים ללא רווחים גם בהמשך.

     

    מתוך "בהילוך של סרטן" מאת גינטר גראס, מגרמנית: רחל בר חיים, הוצאת זמורה-ביתן.

     

    גינטר גראס נולד בדנציג, גרמניה, ב-1923. הוא מחברם הנודע של מחזות, מסות, שירה ורומנים, ובהם "תוף הפח", "חתול ועכבר", "שנות כלב" ואחרים. ב-1999 זכה בפרס נובל לספרות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים