פלא הצמר המתוק
שערות סוכר הן עניין מוכר וידוע כבר מאות שנים, אבל את מכונת הצמר גפן המתוק המציאו רק בסוף המאה ה-19. קווים לדמותו של הממתק הכי גדול, אוורירי ומפתה (לילדים ובכלל)
נניח לרגע שאנחנו בני שש או שבע, תלמידי כיתה אל"ף, לכל היותר בי"ת. היום יום שישי של טרום חורף, ניחוחות של סתיו באויר, קצת אפור ואולי טיפה מדכא, ואנחנו יוצאים מבית הספר בדרכנו הביתה. ליד שער בית הספר - במרחק של כמה צעדים בלבד - עומד איש מבוגר עם תלת אופן. ריח חם של סוכר אפוי עומד באויר, אבל עד שאנחנו מגיעים אליו, הוא כבר מוקף בעשרות ילדים מהשכבות הבוגרות. אנחנו, הגמדים בני המטר וקצת, יכולים רק לרחרח בתוגה את האויר, לקשקש במטבע שבכיס מכנסי התלבושת האחידה הקצרים ולחכות ולחכות ולחכות.
צמר גפן מתוק. אח, הריח של צמר גפן מתוק... הפיתוי הזה, לגעת בראש הלבן-ורדרד... ראש הסוכר העצום. חשבתם פעם כמה גדול ראש של צמר גפן מתוק נראה לילד?
תארו לעצמכם שמגישים לכם בפעם הראשונה את הממתק הזה. בני כמה אתם? שנתיים? שלוש? ארבע? בדחילו ורחימו אתם מושיטים כף יד שגודלה לכל היותר עשרה סנטימטר, ומקבלים ממתק ענק, בצורת חלום אורירי ובלתי נתפס בגודל של הראש של אבא שלכם. "אוכלים את זה?" עוברת לכם המחשבה בראש. "איך אוכלים את זה?", ממשיך המח להתבלבל, ואז בא גם האינסטינקט המתבקש "אני רוצה לשמור את זה לאחר כך... איך שומרים על זה לאחר כך?" המחשבה הבאה שחולפת לכם בראש היא, איך לא, לתת לדבר הזה ליטוף, אבל פה אתם כבר מתחילים להבין שכמו כל ממתק, גם זה דביק, רק הרבה יותר.
בזמנו באמת היה מגיע לשער בית הספר, בכל יום שישי, איש אחד על תלת אופן, ועליו היתה מוצבת מכונת צמר גפן מתוק. הוא היה מפעיל את המכונה ממש עם הצלצול, כך שכשהיינו יוצאים, כבר נישא ריח הקרמל באוויר. לצמר גפן המתוק עצמו אין ריח, אבל מעטים הילדים שיכולים לעמוד בריחו של הסוכר המחומם שבא מהמכונה. לרוב הוא היה מציב כמה ראשי צמר גפן כאלה בפינות התלת אופן ולאורך הדפנות, אבל רובנו לא ששנו לקנות את הראשים האלה, שחלקם כבר לא היו תפוחים כל כך.
שערות סוכר הן עניין מוכר וידוע כבר מאות שנים. בימי הביניים, הונציאנים שלטו והתמחו בכמה דברים, ובינהם מסחר בסוכר וזיקוק שלו, ובניית גלאות - ספינות משוטים משולבות מפרש - בגדלים שונים. למעשה, במשך מאות שנים מממסעות הצלב ועד למאות החמש-עשרה - שש עשרה, הונציאנים היו בעלי מונופול על סוכר, שנחשב לדבר יקר ערך ואפילו לתרופה. מספרים שכשהנרי השלישי מלך צרפת ביקר בונציה, הוא הופתע לגלות שהוכנו עבורו צלחות עשויות שערות סוכר, סכו"ם עשוי שערות סוכר, ואפילו מפיות שהיו ארוגות מסוכר. אין פלא, אומרים הציניקנים, שבזמן שלקח לו לגמור את ארוחת הערב, הונציאנים הספיקו להדגים את המומחיות השניה שלהם, ובנו ספינה שלמה, על משוטיה ומפרשיה.
שערות סוכר "ונציאניות" אפשר להכין היום לא רק במסעדות, אלא גם בבית. ממיסים סוכר וטובלים בו מזלג. כשמושכים את המזלג החוצה, נמשך קרמל שאותו מזליפים על נייר אפייה, או משטח משומן - כמו קערה הפוכה. הסוכר מתמצק, ויוצר רשת מעוצבת לפי הכלי (או המשטח). זה לא מי יודע מה קשה, אבל דורש כמה נסיונות ומיומנות, ובטח לא מתאים לישום מול שערי בתי ספר או בלונה-פארקים, וגם לא נותן את אותו האפקט של צמר גפן מתוק.
את מכונת הצמר גפן מתוק המציאו, רק בסוף המאה התשע עשרה, שני אמריקאים מטנסי. האדונים מוריסון וורטון, שהיו יצרני סוכריות, הגישו ב-1897 בקשה לפטנט שכללה תאור של מכונה ליצירת שערות סוכר. המכונה היא בעלת קערה מסתובבת קטנה עם חרירים בדפנות, בה מניחים את הסוכר. כשמחממים את הסוכר ומסובבים במהירות את הקערה, הסוכר המומס נזרק מהמרכז החוצה בכח צנטרפוגלי ויוצר חוטים דקים כשהוא עובר דרך החורים שבדופן הקערה. מפעיל המכונה אוסף את הקורים הדביקים על מקל או חרוט נייר, שאותו הוא מסובב בניגוד לכיוון הסיבוב של הקערה.
המקום הראשון שבו מכרו צמר גפן מתוק היה ביריד העולמי של סנט לואיס, ב-1904. המחיר היה אסטרונומי - 25 סנט - והיה שווה למחצית ממחירו של כרטיס הכניסה ליריד כולו. למרות זאת נמכרו עשרות אלפי מנות של צמר גפן מתוק, שאז נקרא, כמה רומנטי, 'קורי פיות'.
המכונות של ימינו לא שונות בהרבה מהמכונות המקוריות של תחילת המאה שעברה. הן מופעלות בחשמל, אגב כמו המכונה שבפטנט, ואפשר גם לשכור או לקנות מהדורות מוקטנות שלהן למסיבות יומולדת או סתם לארוע מרובה ילדים. לסוכר אנחנו מוסיפים כמה טיפות של צבע מאכל אדום, שנותן לו את הצללית הוורודה האהובה, ומקפידים כמובן להגיש מנות יפות של הממתק, גדולות כראשו של אדם מבוגר. למרות שהן אולי לא בריאות במיוחד לשיניים, הרי שיש בהן בכל זאת רק מעט סוכר: הן מלאות אויר ומעט מאוד קלוריות, פחות ממה שיש בפחית משקה קל.
משולשי קרמל לקישוט
1. מחממים את הגריל לטמפרטורה מקסימלית .
2. על תבנית, מניחים נייר אפייה ומעליו נייר אלומיניום משומן קלות.
3. מפזרים באופן אחיד שכבה של סוכר - לבן או חום, בערך 150 גרם - ומכניסים מתחת לגריל לדקה או שתים. נוצר משטח של קרמל, שאותו אפשר ל"סמן" בסכין ואחר כך לשבור לפי הסימון, או לחכות שיתקרר ואז לשבור לצורות אקראיות.
נחמד לקישוט של גלידות ומוסים, וגם עוגות גבינה.
קערת קרמל לקישוט
חומרים וכלים:
100 גרם סוכר
1 כף מים
קערה קטנה הפוכה, משומנת מבחוץ בשמן נייטרלי כלשהו (חמניות, או קנולה)
סיר עם מים רותחים - רצוי שיהיה ליד סיר הקרמל, במצב של רתיחה מתמדת
סיר קטן בעל תחתית עבה - לקרמל
הכנה:
1. מחממים את הסוכר עם המים בסיר. הסוכר יתמוסס וצבעו יתחיל להשתנות.
2. כאשר הסוכר יגיע לצבע של ענבר, הסירו את הסיר מהאש. בעזרת מזלג אותו תטבלו בקרמל, הזליפו את הקרמל על הקערה ליצירת רשת. אפשר גם להזליף ישירות מהסיר, למרות שאז אתם מסתכנים ביצירת גבישי סוכר על הדפנות שלו. מדי פעם, אם הקרמל מתקשה, הניחו את סיר הקרמל לכמה שניות בסיר המים הרותחים.
3. הניחו לקערה להתקרר היטב, ובעדינות שחררו את הקרמל. יש לשמור במקום יבש ככל האפשר עד לשימוש.
