השרידים של קו 5

זה קרה השבוע לפני 10 שנים. הפיגוע שזיעזע את מרכז תל אביב ואת המדינה כולה ובישר, יחד עם הפיגועים בחדרה ובעפולה, גל טרור שלא ידענו כמוהו.  ב-19 באוקטובר 1994, בשעה 8:53 בבוקר, התעוררה תל-אביב לקול פיצוץ עז. מחבל מתאבד פוצץ עצמו בקו 5 בדיזנגוף 98, סמוך לפינת רחוב אסתר המלכה. 22 בני אדם נרצחו, ועשרות נפצעו. מאז 1994 נרצחו 303 בני אדם בפיגועים באוטובוסים, למעט פיגועים בתחנות אוטובוס. 1,365 בני אדם נפצעו. אחרי הפיגוע בקו 5 ואחרים כמוהו הפכו כל האוטובוסים בישראל למטרות פוטנציאליות למתאבדים.

מנשה שרון מלוד מגדל לבד את בתו, לין, כמעט בת עשר, שנולדה ארבעה חודשים בלבד לפני שאמהּ, אסתר, אז בת 21, נרצחה בפיגוע בקו 5 בתל-אביב. איילת לנגר-אלקובי שנרצחה בפיגוע, בהיותה בת 27, היתה נשואה חודשיים בלבד ליואב, היום נשוי מחדש, אב, ומתגורר בארה"ב. עבור הוריה, כל יום הוא התמודדות חדשה עם הכאב. עשור לפיגוע בקו 5, שבו נרצחו 22 בני אדם.

"הייתי בעבודה וראיתי שהיא לא מתקשרת אלי כמדי בוקר. זה ישר עורר אצלי נורה אדומה. אחר כך פתחתי את הרדיו ושמעתי שהיה פיגוע", משחזר מנשה שרון (40), את הרגע הנורא ההוא, שבו איבד את אשתו, שהיתה בדרכה לעבודה במשרד פרסום בתל-אביב.

"הלב לא ניבא לי טובות. זה בדיוק היה בדרך שלה לעבודה, ולא הצלחתי לתפוס אותה. התקשרתי למקום העבודה שלה, ושם אמרו לי שהיא לא הגיעה.

ברגע הזה הבנתי שהמצב לא טוב. החלטתי לעזוב את העבודה, וללכת לחפש את אישתי. במצב כזה, אתה לא יודע לאן לפנות. בהתחלה הלכתי לבתי החולים. עברתי אחד ועוד אחד ועוד אחד. כשהבנתי שהיא לא נמצאת שם, פניתי לאחד מאנשי הצוות והוא אמר לי אולי תנסה באבו כביר. בדרך לשם, הבנתי שהסיפור גמור".

אסתר נולדה בשנת 1973, וארבע שנים לאחר מכן עלתה עם הוריה מחבר העמים. היא למדה בתיכון במגמת מחשבים, ועשתה שירות לאומי במשך שנתיים בהדרכת בני נוער במחשבים. לאחר הנישואין, עברו בני הזוג להתגורר בלוד. ארבעה חודשים לפני הפיגוע, היה זה יומם הגדול, כשנולדה בתם הבכורה, לין. אסתר ומנשה ניצלו כל דקה להיות איתה. המוות הפתאומי הותיר את לין יתומה מאם, בעוד האב, מנשה, היה חסר אונים, "אתה שואל את עצמך מה עושים במצב כזה. מה עושים".

"זה קשה מאוד. אי אפשר לומר שהכל 100 אחוז. צריך הרבה סבלנות. למזלי, המשפחה וההורים שלי עזרו ותמכו בי כל הזמן, אבל אין תחליף לאמא. אין. לין יודעת בדיוק מה קרה לאמא שלה. בהתחלה היא שאלה, ואני הסברתי לה. היום היא כבר יודעת ולכן לא שואלת, אבל זה לא קל. הכאב נמצא גם אצלה כל הזמן. היתה לה אמא נפלאה שהיא לא הכירה. היא בסך הכל ילדה בת 10, ואי אפשר לדעת איך זה ישפיע עליה בעתיד".

"ההתמודדות קשה מאוד. אי אפשר לתאר אותה במילים. אתה מתמודד עם זכרונות, ואין תרופה לזה. הזמן אמנם עוזר קצת, אבל שום דבר לא ירפא את הכאב", מספר מנשה, שהמציאות מחזירה אותו בכל פעם לאובדן האישי שלו, "בכל פעם שיש פיגוע, ובמיוחד שזה קורה באוטובוס, הזכרונות שוב צפים.

"אני רואה את המבט של האנשים, והכל חוזר בחזרה. זה עושה לי צמרמורת. אני ישר חושב על המשפחות של הפצועים שנראים על המסך. אני יודע איזו טראומה זה בשביל המשפחות. רק מי שעבר את זה על בשרו יכול לחוש את התחושה הקשה הזאת".

למרות שעברו מאז עשר שנים, הוא מתקשה לראות עצמו פותח בדף חדש: "היו לי חברות במהלך התקופה, אבל זה לא היה זה. לא יודע מה הסיבה. אני נשען בעיקר על המשפחה שלי. קשה מאוד לנתק את המחשבות מהעבר, ולחשוב על העתיד. בשלב הזה, אני לא חושב על עוד חתונה".

היד השמאלית, ועליה טבעת הנישואין

ביום שישי יתכנסו חברי קיבוץ יראון בגבול לבנון לאזכרה השנתית לבת המשק, איילת לנגר-אלקובי, שנרצחה בקו 5. חבריה ובני משפחתה יטיילו במסלולי הטיול האהובים עליה, סמוך לקיבוץ, ואחר כך יתכנסו בחדר האוכל, לערב שיכלול קטעי שירה, ששיאו סרט בן 40 דקות שהפיקו חבריה לכיתה. כך, מדי שנה, מתכנסים החברים להעלות את זכרה של הצעירה האהובה כל כך, שנישאה רק חודשיים לפני הירצחה.

"רצה הגורל שבאותו הבוקר דיברתי איתה בטלפון", משחזרת אמהּ, שולה לנגר. "היא רכבה עם בעלה על האופנוע, מה שמאוד לא אהבתי. מאוד פחדתי. הוא הביא אותה הביתה, הלך לענייניו והיא נסעה ללימודים. עד הערב לא ידענו שום דבר. עד עכשיו בעצם, אנחנו לא יודעים שום דבר. שום דבר רשמי, מסודר, כתוב, לא הגיע לידנו. אבל כיוון שהכול בער בי, הרגשתי שאני לא יכולה להשלים את התהליך בלי לקבל אינפורמציה עד הסוף.

"מה שנשאר מאיילת בסך הכול, היתה ידה השמאלית. כשביקשו ממני בדיקת די.אנ.איי, סירבתי. רציתי קודם כל לראות מה שנשאר. נאלצו לתת לי לראות. ועל אותה כף יד שנשארה, היתה טבעת הנישואין שלה. אז לא היה שום ספק. לא לבעלה ולא לנו, שזו היא. בכל זאת, לקחו מאיתנו בדיקת דם, כדי להשוות די.אנ.איי. אחרי חודש, קיבלתי תשובה שפירטה לי במספרים וטבלאות כל מיני דברים שאין לי שום עניין בהם, ואין לי שום רצון לדעת עליהם. זה היה מעגל אחד שנסגר".

את בעלה, יואב אלקובי, פגשה איילת כאשר שירתה בצה"ל כפקידת לשכה ביחידת הקישור ללבנון (יק"ל). יואב היה קצין ביחידה. בהמשך יצאה גם איילת לקורס קצינים, ואף ביקשה לחתום קבע, אולם יואב התנגד. לאחר השחרור מצה"ל, חזרה למשק, יצאה לטייל בחו"ל, חזרה והשתלבה בענפים השונים, בעיקר בעבודה עם ילדים ובני נוער. היא החלה בלימודים בסמינר למורות, במגמת חינוך מיוחד, אך ויתרה, ונרשמה ללימודי שיטת אלכסנדר (שיטה רפואית-אלטרנטיווית במיוחד לטיפול בבעיות אורתופדיות).

חודשיים לפני מותה, בגיל 27, נישאה ליואב, על הדשא בחצר בית הוריה בקיבוץ. הקשר עם הבעל, שנישא מחדש, הפך לאב ומתגורר כיום בארצות הברית, נשמר לאורך השנים, כפי שמספרת שולה לנגר: "עברנו איתו את כל השלבים, החל מהקשיים, האהבות החדשות, הנישואין החדשים, הלידה והעזיבה את הארץ. הוא עזב לפני חצי שנה לארצות הברית.

"הוא למד צילום לפרסום, וכשאיילת נהרגה, הוא הפסיק ללמוד. אני דחפתי אותו חזרה ללימודים. הוא סיים לימודים, בהצטיינות, ומאוד הצליח בארץ. משום מה, הוא החליט שהוא צריך לחפש את דרכו במקום אחר. שמרנו על קשרים מאוד הדוקים, ואחר כך גם עם אשתו. עד כדי כך שכאשר הם היו נוסעים אלינו, הוא היה אומר לבתו שנוסעים לסבתא שולה".

את יום הפיגוע מתקשה מאוד המשפחה לשכוח, וגם את האירועים שקרו לאחר אותו יום: "איילת ישבה בספסל ליד המחבל, משמאלו.

ביום של הלוויה היו הרבה כתבות על הפיגוע ברדיו, וראיינו איזו אשה, שאמרה שהיא ירדה בתחנה לפני הפיצוץ, והמחבל התיישב במקומה. אני לא שמעתי, אבל מישהו ממשפחתי אמר לי את שמה. הלכתי לספר הטלפונים ומצאתי חמש כאלו, צלצלתי לכל החמש, ואחת מהן באמת הייתה האשה שישבה לפני כן ליד איילת. נפגשנו.

"אחרי שהיא דיברה וסיפרה את שלה, שאלתי אותה אם היא רוצה לראות תמונה של איילת. כשהיא ראתה את התמונה, היא אמרה שזו היא, בלי שום ספק. היא סיפרה שישבה ליד איילת כל הדרך, ובתחנה שהיא ירדה, עלה המחבל והתיישב במקומה. זהו".

זמן מה לאחר הפיגוע, ביקשה שולה לברר היכן טמונים שאר השרידים של הקורבנות שלא זוהו, והופנתה לבית העלמין בחולון. "הייתי שם עם חתני. ביקשתי לראות את המקום. מנהל בית העלמין עמד במקום הזה, על ערימת חול, ואמר לי 'פה. פה קבורים השרידים של קו חמש'. קברו שם חלקים שלמים של האוטובוס, עם השקיות של כל השאריות שאי אפשר היה להפריד. שאלתי 'ולמה אתם לא מסגרתם את המקום, למה אתה דורך עליו?' הוא התפתל.

"בסופו של דבר, הגעתי אל הביטוח הלאומי. ביקשתי לעשות מצבה באותו מקום. אחרי משא ומתן ממושך, הוקמה מציבה בגודל של שלושה קברים. בשנה הראשונה, עשינו שם את האזכרה. הזמנו את כל המשפחות, שבכלל לא ידעו שיש את המקום הזה. יש אנשים שנהרגו ונקברו בשלמותם. אבל אני הרגשתי שלא גמרתי את המלאכה, עד שלא ראיתי משהו יותר מכובד מחול שדורכים עליו".