תגלית ישראלית מהפכנית: פרוזק לטיפול בסרטן
חוקרת מאוניברסיטת תל אביב הצליחה לראשונה, באמצעות נוגד הדיכאון הפופולארי, לחסום משאבות פנימיות המסלקות פסולת מהתאים, וגורמות לכימותרפיה לזלוג החוצה – במקום לחסל את הגידול הסרטני. עכברי המעבדה החלימו לגמרי מהמחלה הממאירה, ואם גם המשך הניסויים יעלה יפה – בתוך שנים אחדות זה צפוי להגיע לשולחן הטיפולים בבני אנוש. עם זאת, מזהירה החוקרת חולי סרטן שלא להתחיל לקחת פרוזק כטיפול במחלה: "המינון כאן הוא קריטי, צריך להמתין כמה שנים עד שהניסויים יסתיימו"
פריצת דרך משמעותית בחקר הסרטן: חוקרת ישראלית, פרופ' רמונה מרגלית, יחד עם תלמיד המחקר שלה, דן פאר, מהמחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל אביב, גילו כי באמצעות תרופת הפרוזק אפשר להעלות את יעילותם של הטיפולים הכימותרפיים עשרות מונים, ולגרום להם להיות אפקטיביים גם בגידולים עקשניים שעד כה לא הגיבו כלל לכימיקלים שמנסים להשמיד אותם. התגלית הדרמטית מפורסמת הבוקר (ו') בכתב העת המדעי Cancer Research.
כמו כל תגלית גדולה, גם הגילוי של מרגלית ופאר החל באופן מקרי: "אחד מנושאי המחקר שלנו הוא נשאי תרופות", מספרת פרופ' מרגלית. "ואחד מהחומרים שחקרנו היה פלואוקסטין, שהוא השם הכימי של פרוזק. חקרנו אותו כי יש לו מבנה מיוחד ותכונות מיוחדות, והתוכנית המקורית שלנו הייתה לחקור אותו כחומר שיכול לשמש כנשא של תרופות לתוך התאים. במסגרת ניסויי ביקורת שעשינו בתאים, נתקלנו יום אחד בתופעה מעניינת: הפרוזק שיפר את הפעילות של תרופה כימותרפית שבדקנו. מתוך מודעות לנושא של עמידות, אמרנו שאולי יש פה רמז, ואז התחלנו לחקור את הנושא הזה".
"בעיית העמידות היא אחת הבעיות הקשות של הטיפול בסרטן", היא מסבירה, "והטיפול הכימותרפי, שהוא אחד הטיפולים המרכזיים בסרטן, נכשל לעתים תכופות מדי, מפני שהגידולים עמידים לתרופות הכימותרפיות. זה דבר שנקרא "עמידות רב תרופתית", (MDR Multi Drug Resistance), שבו הגידול אינו מגיב לאף תרופה שמנסה לחסל אותו".
התרופות החזקות יותר היו רעילות מדי
"מה שקורה זה שבתאים העמידים האלו יש משאבות בקרום התא, ששואבות את הכימותרפיה בעוצמה מתוך התא החוצה – ומרוקנות אותו לחלוטין מהתרופה שנכנסה אליו ואמורה לפעול עליו. כתוצאה מכך, אין בתא מספיק תרופה על מנת להרוג אותו, הוא נותר חי והגידול אינו מושמד. זאת בעיה קלינית חמורה, אבל היא גם מכילה את המפתח להתגבר עליה: כל מה שצריך לעשות זה למנוע את השאיבה. שכן אם השאיבה תופסק – תצטבר בתא מספיק תרופה כדי להרוג אותו".
"חוקרים בכל העולם מנסים ב-30 השנים האחרונות, מאז גילוי אופן הפעולה המדויק של המשאבות בתאים הסרטניים, חומרים שונים שיעכבו את פעולתן או יפסיקו את השאיבה שלהן", היא מספרת. "אבל החומרים שמסוגלים בשלב המחקרי במעבדה בתוך תרבית תאים או אפילו בחיות לחסום את המשאבות – הן רעילות מדי לשימוש באנשים, ואי אפשר להשתמש בהן אצל בני אדם. כיום, למרות שאנחנו מכירים היטב את המנגנון הביולוגי – אין לבעיה החריפה הזאת מענה קליני בטיפול בחולה".
הפתרון: פרוזק במינון נמוך
"מה שאנחנו מצאנו במחקר שלנו", מבהירה החוקרת, "הוא שפרוזק במינון מאוד נמוך, הרבה יותר נמוך מהכמות שנותנים לאנשים כאשר מטפלים בהם בדיכאון – מתפקד כחוסם של התעלות האלו. ולכן, בעצם, הוא מונע שאיבה של התרופה הכימותרפית מתוך התא החוצה. בתוך התא הסרטני נותרת כמות מספקת של תרופה והיא מחסלת אותו. זה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. חשוב להדגיש שהפרוזק עצמו לא עושה כלום לתא הסרטני – הוא רק גורם לכך שהתרופה הכימותרפית תוכל לעבוד עליו".
"הממצאים שלנו עם פרוזק ותאים סרטניים הם במעבדה", היא מדגישה, "על עכברים שיש להם גידולים ממקור עכברי או ממקור אנושי – אבל זה רק בעכברים. עד שלא ייעשו ניסויים קליניים מבוקרים כהלכה באנשים, אנחנו לא נדע אם זה עובד גם על בני אדם. אלו הם כמובן השלבים הבאים – אבל עד שזה לא ייעשה אנחנו לא נדע אם זה עובד או לא".
"צריך לומר מפורשות, שאנחנו לא יודעים מה יקרה אם חולה סרטן ייקח את כדורי הפרוזק שקיימים היום בשוק יחד עם הכימותרפיה", היא מזהירה. "אנחנו פשוט לא יודעים מה זה יעשה ולמה זה עלול לגרום, ועד שאנחנו לא בטוחים שזה רק מועיל ולא מזיק – חשוב להימנע מלעשות את זה. בניסוי שלנו עבדנו על מינונים נמוכים פי 50 ויותר משל כדורי הפרוזק שמצויים כיום בשוק. אנחנו לא יודעים מה מינון כזה יעשה לגידולים הסרטניים, ויכול להיות שאפילו גלולה של 20 מ"ג, שהיא הקטנה ביותר שנמצאת בשוק, לא תהיה אפקטיבית, או חלילה אפילו תזיק לטיפול".
"מה גם שבכדי שפרוזק יעבוד כנגד עמידות – צריך להתחיל אותו כמה ימים לפני הטיפול הכימותרפי, להמשיך אותו במהלכו ולהתמיד בלקיחתו גם כמה ימים אחריו. צריך מאוד להיזהר כאן, כי המינון הוא מאוד חשוב ואנחנו לא יודעים מהו המינון הנכון לאנשים, ואם הוא באמת עובד. יש לנו בהחלט משהו מועיל ומבטיח, אבל צריך לבדוק את זה באנשים, ולערוך ניסויים קליניים מדוקדקים. רק תוך שנים אחדות, ניתן יהיה לדעת בוודאות אם זה טיפול שעובד גם על בני אדם, ובצורה אפקטיבית".
