שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המלחמה שלא נגמרת

    לפני 36 שנים כתב יוצר אנונימי בשם חנוך לוין את המחזה "את ואני והמלחמה הבאה" - כתב מחאה חריף נגד המלחמה שהיתה ואלו שעוד יבואו. במוצ"ש הקרובה תחודש ההצגה ע"י צוות השחקנים המקורי. מה שהיה הוא שיהיה?

    עם סיום מלחמת ששת הימים ועל רקע האופוריה שאחזה בישראל המנצחת העלתה קבוצת שחקנים צעירים על במת מועדון "ברברים" ברחוב המסגר את התכנית הסאטירית, "את ואני והמלחמה הבאה". המחזה, כתב מחאה נוקב שמציב במרכזו את מחירה הכבד של המלחמה ומזהיר מפני המלחמות שעוד יגיעו, נכתב על-ידי מחזאי צעיר ואנונימי עד אז בשם חנוך לוין שהטיח בקהל הרבה מכפי שמוכן היה זה לספוג.

     

    ההפקה, בבימויה של עדנה שביט ובהשתתפותם של בוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב - בת-שבע צייזלר, שפרה מילשטיין, רמי פלג וגד קינר - עוררה סערה ציבורית, מחאה ואפילו אלימות ורדיפה שהונהגו כלפי השחקנים (קינר למשל, עד אז חייל בלהקת השריון, נרדף על-ידי המשטרה הצבאית בשל השתתפותו בהפקה). 160 הצגות הועלו אז בפני כל מי שמוכן היה לשמוע עד שההפקה הורדה סופית מהבמה.

     

    בסוף השבוע הקרוב, 36 שנה מאוחר יותר, תעלה קבוצת השחקנים המקורית הפקה מחודשת באוניברסיטת תל-אביב לאחד המחזות מהפוליטיים והאקטואליים ביותר שנכתבו בישראל. השנה אולי השתנתה, אבל התחושות, כך נדמה, אותן תחושות, והמילים, בעיקר על רקע שאלת ההתנתקות ופינוי היישובים המתקרב, עודן רלבנטיות. כך לפחות מאמין ד"ר גד קינר, מרצה לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרמטורג הבית של תיאטרון הבימה ואחד החברים בהפקה המקורית והמתחדשת.

     

    "למרות או אולי בגלל השנים שחלפו, נראה לנו שזרעי הרוע עליהם הצביע חנוך בשנת 1968 הגיעו היום ממש לממדים מפלצתיים, ולמעשה נדמה היה שאפילו אנחנו לא הערכנו את עוצמת הנבואה שלו. לאורך השנים הועלה מספר פעמים הרעיון להעלות את ההפקה מחדש, וברגע הראשון שהתאפשר לנו היה ברור שנעשה את זה", אומר קינר ומוסיף, "חשבנו שיש חשיבות לחזור ולומר את הדברים, להצביע על אותה כתובת על הקיר שחנוך הציב בשעתו בעוצמה, בחדות ובחריפות שהיכתה כמו אגרוף בבטן".

     

    ההצגה עשתה הרבה מאוד רעש בזמנו. מה היה בה שעורר כאלה אמוציות?

     

    "קודם כל, עצם כך שקולו של לוין היה בודד. צריך לזכור שכל מי שחי כאן - כולל אותם שנחשבו לשמאלנים – היה שבוי בשיכרון חושים מטומטם אחרי המלחמה ההיא. כל הפרופורציות התעוותו ואנשים האמינו שהמלכות השלמה במרכאות הוחזרה. ראינו בזה הישג אדיר עד כדי כך שהוא אטם וסנוור את עינינו מלראות את זוועת המלחמה ומחיר הדמים, את ההתבהמות שתיוולד מתוך תחושת ההיבריס ואת זילות המוסר. ב'את ואני והמלחמה הבאה' לוין דיבר על אותו פרפטום מובילה של מלחמה שמובילה לעוד מלחמה ועוד מלחמה. חנוך הצביע על מעגל הקסמים הזה בסך הכל אחרי שלוש מלחמות שישראל ידעה. מאז, כשחושבים על כמה מלחמות עברנו מאז ועל המצב הקיומי שלנו בתוך מלחמה שאף אחד לא רואה את סופה, התחושה היא שהמחזה הזה היה נבואי.

     

    "בגלל האופוריה אנשים לא הבינו מה הוא אומר. אנשים חשבו שהוא תוקף את הצבא, שהוא משמיץ יתומים ומתאכזר לאלמנות, למרות שמה שהוא עשה זה לתקוף את העורף, את ההערצה האווילית של המיליטריזם ואת התחושה שבכוח ניתן להשיג הכל. הוא תקף את הריטואליזציה של מוסד האלמנות כמוסד מקודש ואת זילות חיי האדם. זה נכון היה אז וזה נכון גם עכשיו, זה מתקשר ישירות למה שהיה או לא היה לפני שבועות ספורים אותו וידוא הריגה של אותו מ"פ".

     

    העלאת המחזה 36 שנה אחרי המלחמה ההיא זו בעצם עדות לכישלון החברה הישראלית?

     

    "הפסקנו לראות, נעשינו אפתיים למחיר המלחמה, שלא לדבר על מחיר חיי האדם בצד השני. וכן, הייתי רוצה שהטקסט יחלחל וייגע בליבות האנשים, שההבנה שמלחמה אינה מושג מופשט - תחדור. אולי נצליח להעמיד דברים על דיוקם ולכוון את נקודת המבט שלנו לדברים האמיתיים, כפי שחנוך ידע, בצלילות מטורפת שאפיינה אותו, לשים את האצבע במדויק על הדברים כהווייתם".

     

    האם הפרספקטיבה והשנים שינו את ההתמודדות עם הטקסט?

     

    "זה נכון שהשנים שינו וביגרו אותנו, לא בטוח שהחכימו אותנו, אבל אותם תהליכי כרסום שעברו על כל מי שחי כאן, עברו גם עלינו. בשנת 1968 ההצגה היתה חלק מגל המחאה של הסיקסטיז ממש כשם שבארה"ב הועלו אינספור הצגות נגד המלחמה בויטנאם. זה היה עד כדי כך מתריס שאנחנו עצמנו נבהלנו ממה שאמרנו על הבמה, וקטעים מסוימים, שהיו בעינינו חריפים מדי, ירדו. ההפקה הועלתה כקברט צעיר, דינמי ואולי אפילו קצת אלים. היום אנחנו בגיל אחר עם מטען שונה ומבחינה תיאטרונית זו הפקה מתונה יותר. גם מבחינת התייחסות לתכנים - אם אז זעזענו את העולם, היום העולם מזדעזע פחות ופחות. אז חשבתי בתמימות של נער בן 20 שאשנה את העולם, בעוד שהיום אני סבא שלגמרי לא בטוח שהנכדים שלי לא ייאלצו לעבור את אותן החוויות המחרידות שכולנו עברנו. הפסקנו להיות תמימים, אבל חשוב שהצוואה הפוליטית הזו של לוין תשמר, חשוב שהקהל ידע מאיפה התחיל אותו שקספיר ישראלי לצמוח, חשוב להזכיר מה היו הלבטים הראשונים של היצירה שלו, שבעצם היתה ועודנה החריפה והאותנטית שבתכניות הסאטיריות שלו".

     

    יש משהו עצוב בידיעה שמה שהיה הוא שיהיה.

     

    "מפכח לראות כמה לא למדנו כלום. יש לחנוך שיר במחזה שנקרא 'בבוקר נפלא' ומילותיו בעיני אומרות את זה הכי מדויק: 'בבוקר נפלא, לה לה לה לה לה לה, שוב נבכה על מותם / בבוקר נפלא לה לה לה לה לה לה, שוב נבכה על מותם / אמא על בן, כלה על חתן... בבוקר נפלא לה לה לה לה לה לה / בבוקר נפלא שוב נבכה על מותם כמו לא למדנו דבר מעולם / הי די לי בידיבי בידיבם'. זה יכול היה גם להכתב היום"

       

    "את ואני והמלחמה הבאה" יופיע באולם התיאטרון בבנין גילמן שבאוניברסיטת תל-אביב, החל ממוצ"ש, 23 באוקטובר, לשמונה הופעות בלבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים