"יש הבדל בין הסרבנות שלנו לסרבנות שלהם"
בעקבות הקריאות הגוברות מצד רבנים ואישים בימין לסרב פקודה לפינוי התנחלויות והתייצבות הרמטכ"ל ושר הביטחון מולם, חזרנו לכמה מראשי סרבני השמאל. יו"ר תנועת האומץ לסרב, דוד זונשיין, מזהיר ממלחמת אחים, אם הימין יסרב פקודה, ומוסיף באותה הנשימה: יש הבדל מהותי בין סירוב לכיבוש של עם אחר, לבין סירוב לפנות יישובים
אין מה להשוות בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל: כך לפחות סבורים סרבני השמאל, ששוחחו עם ynet בעקבות התגייסות הרמטכ"ל ושר הביטחון נגד גילויי הסרבנות, וקריאות רבנים לסרב לפנות יישובים.
יו"ר תנועת "האומץ לסרב", דוד זונשיין, אשר חרתה על דגלה את הסירוב לשרת בשטחים ואף התמודדה על פרס נובל לשלום, סבור שאין להשוות בין שתי תנועות הסירוב, מפני שהסירוב לפנות ישובים מהווה פגיעה בוטה בדמוקרטיה. "יש הבדל מהותי בין סירוב לקחת חלק בפעולות המנציחות שלטון של כיבוש על עם אחר, לבין סירוב לקחת חלק בפינוי ישובים, ש-80% מהציבור סבור שהם ממילא לא חוקיים, והוא אינו רוצה בהם".
"אני מבחין בשני הבדלים מהותיים בין העמדות. הראשון הוא הקריאה לאלימות, המאפיינת אך-ורק את הסרבנות הימנית", ממשיך זונשיין. "הם לא מהססים לאיים באלימות כלפי החיילים המפנים. איש שמאל לעולם לא היה עושה זאת. הטרמינולוגיה שלנו שונה באופן מהותי ולעולם לא מאיימת. ההבדל השני הוא שהסירוב שלנו, עליו רבים מאתנו גם הסכימו לשבת בכלא, הוא לביצוע פעולות קונקרטיות אותן התבקשנו לבצע ולא סירוב היפותטי כללי לפקודה שעדיין לא ניתנה".
זונשיין מסביר: "400 חברים בתנועה שלנו סירבו לבצע פקודה שניתנה להם, כי היא פגעה בחפים מפשע וישבו על כך בכלא. המתנחלים עוד לא יכולים לסרב, כי עוד אין להם סיבה לכך".
עם זאת, זונשיין טוען כי הוא בהחלט יכול להבין את התחושה הקשה המלווה את המתנחלים, ובמיוחד את החיילים המוצאים עצמם בלב הסכסוך. "לו היה חייל שלי מגיע אלי אישית, ואומר לי שפינוי ביתו נוגד את צו מצפונו, הייתי פוטר אותו מהצורך לעמוד בדילמה זו. הייתי מבין את הקושי שלו, אבל בשום אופן לא הייתי מקבל סירוב שהוא פוליטי גרידא ולא נובע מקושי אישי".
לזונשיין ביקורת קשה במיוחד נגד ראשי מועצת יש"ע, שהצהירו כי ביום הינתן פקודה, יתאגדו כאיש אחד לצאת למאבק נגד הפינוי. "מה שהוא לא מבין זה שאם הם יתאגדו כאיש אחד נגד הפינוי, יבואו עשרות אלפי חיילי מילואים כמונו, שיסרבו להמשיך ולשמור עליהם בבתיהם שבהתנחלויות. הם אולי לא מבינים את זה, אבל בבוא היום הם יבינו. זאת אולי תהיה תחילתה של מלחמת אחים - אבל מלחמה שהם יתחילו בה בהתעלמות שלהם מהכרעות דמוקרטיות - ולא אנחנו".
מבחן האלימות של יונתן בן-ארצי
סרן (מיל') אלון, אחד החותמים על "מכתב הטייסים", סבור שכל סרבנות אידאולוגית מכל צד אינה לגיטימית כשמדובר בחיילים. "המכתב עליו חתמנו מהווה בפירוש קריאה לסירוב לבצע פקודה שהיא בלתי חוקית בעליל, על-פי חוקי הצבא, ולא סירוב אידיאולוגי ופוליטי", הוא אומר.
"השופט הלוי הגדיר זאת יפה. הוא אמר, שפקודה בלתי חוקית בעליל היא כזו הדוקרת את העין וצובטת את הלב. כאשר משתמשים במטוסים ובמסוקים כדי להפציץ אוכלוסיה אזרחית ולגרום שם להרג חפים מפשע - זו פעולה שצובטת את הלב. אבל לפנות ישובים זו אינה פקודה בלתי חוקית בעליל. קיומם של ישובים אלה בלב רצועת עזה בא על חשבון עם נכבש, אשר משלם את מחיר הכיבוש הישראלי. פינויים של בתים אלה הוא חוקי, הן לפי הדין הישראלי ובוודאי לפי הדין הבינלאומי", אמר סרן אלון.
אבל גם אלון מתקשה להסתיר את הבנתו לסבלם של המתנחלים, המתבקשים לפנות את ביתם. "כאבם הפרטי גדול ומובן, אבל אין ברירה אחרת. הייתי מצפה שצה"ל יתחשב באלה שקשה להם ברמה האישית. זו התחשבות על בסיס מצפוני ועל בסיס היחס שבין צה"ל לפקודיו, אבל לא מפני שזה לא חוקי".
"ויחד עם זאת, חשוב להבהיר עניין אחד מאוד מרכזי. העניין המרכזי אינו פינוי שטח כזה או אחר, אלא חוסר היכולת שלנו לערוך אבחנה בין קדושת החיים לקדושת האדמה. חוסר היכולת הזה, הוא זה המעיד עלינו שאנחנו איננו פרטנר ראוי לשלום".
יונתן בן ארצי, שהשתחרר לאחרונה משהייה ממושכת בכלא הצבאי לאחר שסירב להתגייס מטעמי מצפון, סבור שהמבחן המהותי למידת הלגיטימיות של הקריאה לסרבנות הוא מבחן השימוש באלימות. "כל אדם ההולך לפי צו מצפונו ומסרב - זה לגיטימי, כל עוד הוא לא נוקט באלימות.
"התנגדות פסיבית היא חוקית ולגיטימית, אבל הפרעה פיזית ואלימה פסולה. במקרה זה, אני גם מסכים עם התנגדותם מפני שאני סבור שהפינוי מעזה אינו נובע מרצון אמיתי וכן אלא פשוט מבריחה מפתרון. בלי רצון טוב, לא נגיע לשום מקום".
לפנייה לכתב/ת 
