מרוסיה באהבה

"חברים אמיתיים באמת לא מצאתי כאן. אני מעריכה את כולם בצורה שווה, אבל אין לי הערכה מיוחדת למישהו ספציפי. כולם אנשים נפלאים, ואני ממש שמחה שיצא לי להכיר אותם". כך מסכמת קאתי דרבקין את חווייתה כחלק מדיירי הווילה ב"פרויקט Y2", שעתיד להסתיים בחודש הקרוב.

קאתי דרבקין

דרבקין, 23, מודה שההשתפות בפרויקט לא היתה פיסגת שאיפותיה. חלום חייה הוא להיות שחקנית, וכעת מגיע שלב המימושים: השבוע עולה לאקרנים הסרט הראשון בהשתתפותה, "הארץ המובטחת". ביים אותו עמוס גיתאי, ומשתתפים בו חנה שיגולה, אן פריאו ורוזמונד פייק. העלילה סוקרת את קורותיה של קבוצת צעירות רוסיות תמימות, שמוברחות ממצרים לארץ, עם הבטחות לעבודות מכובדות ששכרן בצידן. כבר בדרך הן קולטות שזה לא הולך לקרות, אבל כבר מאוחר מדי לסגת. מהר מאוד הן מאולצות להיקלט בשוק הבשר של הזונות כאן, שמועברות מיד ליד, ונידונות לחיי השפלה, דיכוי וייאוש סופני. דרבקין מגלמת את אחת הבנות.

את לא חוששת שתקבעי את עצמך כשחקנית הרוסייה שמגלמת זונות?

"לא. אני גם ככה רוסייה, גם ככה יש לי מבטא. רוב הסיכויים שאני אשחק קופאיות או זונות. אין כל כך הרבה תפקידים בשביל רוסיות, ומבחינתי, לא משנה מה אני עושה, העיקר שאני משתתפת בסרט. הייתי מוכנה לגלם אפילו כיסא, זו חוויה לימודית שלא עברתי בחיים. בקרוב ייצא סרט חדש של אייל חלפון, וגם שם אני זונה רוסייה".

מה דעתך על מה שהסרט מנסה לומר?

"נפלה לידי הזדמנות נפלאה לשחק בסרט שמשקף את המציאות הכואבת שאנחנו חיים בה. הסרט אמור לזעזע ולהעיר את האנשים. למעשה, אני לא משחקת זונה, אלא בחורה שנתקלת בסיטואציה קשה בחיים ואמורה לשרוד בה. מעולם לא הגעתי לסיטואציה כזו, אבל בתל אביב יצא לי לפגוש בנות כאלה. אני חושבת שכל אחת היתה יכולה להיות שם".

איך התכוננת לצילומי הסרט?

"יותר חוויתי את הרגע. לא ממש הייתי צריכה לשחק, אלא להציב את עצמי במקום שלהן, ולקראת הצילומים יצא לי לפגוש בנות שעובדות בזנות. כאבתי את המצוקה שלהן רק מלראות אותן".

המבטא שלך מפריע לך ומגביל אותך?

"מאוד. הייתי נותנת הכל בשביל להיפטר ממנו. אבל עם כל המבטא הרוסי שלי, אני מרגישה ישראלית לגמרי. אין לי שום קשר לתרבות הרוסית, כל החברים שלי ישראלים והקשר היחידי שלי לרוסית הוא הטלוויזיה שמכוונת על הערוצים הרוסיים בבית הוריי".

דרבקין עלתה עם משפחתה בגיל 12 מקייב. הוריה ואחיה מתגוררים בצפת. את נעוריה העבירה בפנימיית "מקווה ישראל" ובצבא שירתה בתל אביב. מאז היא גרה בעיר.

איך התקבלת כאן?

"באופן אישי לא היתה לי שום בעיה להשתלב בחברה הישראלית. כשהגענו לארץ נשלחנו ישר לקיבוץ גינוסר. היינו שם חצי שנה, ולא היה שם אף אחד שמדבר רוסית. ישר התחלתי להתמזג. ביום השני כבר גזרתי את כל החולצות שלי, והפכתי לפריקית. תוך חודשיים-שלושה למדתי עברית. בכיתה ז' עוד צחקו עליי שאני רוסייה ושיש לי מבטא, אבל זהו, מאז לא נתקלתי בעניין".

איך התחלת את הקריירה?

"תמיד חלמתי להיות שחקנית, מגיל מאוד צעיר. אמא שלי דחפה אותי לחוגים לריקוד. מאז שאני בתל אביב, אני עושה הכל כדי להגיע לעניין. התחלתי כרקדנית במועדונים, רציתי לחסוך כסף ללימודים, אבל זה היה לי קשה, ואז נרשמתי לסוכנות הניצבים 'טייק 2'. הייתי שם שנה וכניצבת עשיתי הרבה דברים. הייתי ב'ארץ נהדרת', הצטלמתי לקליפים של שחר אבן צור, חיליק כהן וליאור נרקיס. אני גם רקדנית בחברה אירועים. 'טייק 2' הם אלה שהפנו אותי לסרט של עמוס גיתאי. הוא חיפש בנות חסרות ניסיון במשחק ומתוך 10,000 בנות, התקבלנו אני ועוד חמש בנות מהסוכנות כניצבות".

ידעת מי זה עמוס גיתאי?

"רק כשהתחלנו לצלם, אז שמעתי על הסרטים שלו".

איך היו הצילומים?

"להשתתף בסט צילומים של סרט, זו חוויה מדהימה בעיניי. רק מלחשוב על זה עכשיו אני מתרגשת. צילמנו חלק מהסצינות במדבר. צילמו אותנו על גמלים, והגמל שלי התחיל להשתולל וכמעט הפיל אותי. ברגע האחרון עצרו אותו. באותו היום קיבלתי את החיים שלי במתנה. הייתה עוד סצינה, שריגשה אותי, כשעמוס גיתאי הבמאי ואילן מוסקוביץ' המלהק גילמו שני לקוחות שלי במכון ליווי. היה לי ממש מוזר לשבת בין שניהם, ממש רעדתי והייתי קצת משותקת".

מה הביא אותך ל"פרויקט 2Y"?

"הגעתי במקרה, ממש בטעות. התקבלתי לא מזמן לסוכנות השחקנים של לבנה חכים, והם התקשרו ושאלו אותי אם אני רוצה ללכת לאודישנים".

ומה היה שם?

"היתה לי מדבקת זהב, אז ישר הכניסו אותי לראיון. אחרי חצי שעה העבירו אותי שלב נוסף לראיון מול מצלמה. ביקשו ממני לרקוד, ותוך שעה יצאתי משם".

דרבקין מכהנת בפרויקט כאדישה של הווילה. שום דבר לא מרגש אותה. בדרך כלל היא צמודה לגיטרה, מזמזמת שירים, או צמודה לאלון חמאווי, אחד מגברברי הווילה שאיתו היא מקיימת מערכת זוגית בלתי רשמית.

"אני לא מאוהבת באלון חמאווי", מצהירה דרבקין. "אהבה זה משהו שאתה לא שולט בו, זו פעילות כימית שמתרחשת לך במוח, וזה לא משהו שקרה לי איתו. אני מאוד נהנית משעורי המשחק השונים בווילה, למדתי להוציא מעצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי, כמו לעשות מונולוג דרמטי, לצחוק ולבכות. לפני שנכנסתי לכאן לא היה לי מושג מה זה ללמוד מונולוג, אבל אני כבר מחכה שהפרויקט יסתיים, אני לא רגילה להיות תקועה במקום אחד. שום דבר כאן לא זז חוץ מהשיעורים, ואני רגילה להיות מושפעת ולקבל השראה מסיטואציות מהחיים. פה אין כלום. אני מחכה לצאת החוצה ולהתחיל לפעול".