שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נפש אדומה
    סטלין אימץ את מקסים גורקי כסמל של המהפכה, אבל גם לסופר הכי אדום יש כמה גוונים: מעטים היוצרים שפעלו ברוסיה ותמכו במשטר, ועדיין אפשר לקרוא אותם בלי לקבל בחילה. "רק ספרים טובים", טור פרידה

    פעם, כשהעולם יהיה מקום טוב יותר, ייזכרו במקסים גורקי בכאב של החמצה, ולא בביקורת של מחנאות רעיונית. פעם, כשנדע להתעלות מעבר לגחמות של שליטים ולהפוך את חיינו ליפים וראויים יותר, אפשר יהיה לדון גם בספרות שלו במנותק לחלוטין מן המחויבות הרעיונית שלו לקומוניזם. כי גורקי היה מראשוני המאמינים, וכמו לרב הראשונים ולחלק גדול מן התמימים – היו לו סיבות טובות.

     

    אלכסיי מקסימוביץ' פשקוב נולד בשנת 1868, בעיר ניז'ני נובגורוד. את שם העט שבחר לעצמו לימים הסביר בסיבות חייו. "גורקי" פרושו "מר" ברוסית.

    לא כמו אדון, אלא כמו מרור. את הייאוש יכול היה לפגוש במלוא נוכחותו המרהיבה כבר בגיל שמונה, כשסבא שלו תלש אותו מבית הספר ושלח אותו לעבוד. במובן זה גורלו לא היה שונה מגורלם של מליוני ילדים רוסים, אבל הכשרון לכתוב על כך מאוחר יותר ניתן רק ליחידי סגולה כמוהו. ואת האהבה לספרים ולכתיבה ירש דווקא מטבח. עד גיל 20 היה גורקי בין היתר סייס באורווה, נער שליח של צייר איקונות, עוזר לסנדלר – ואיכשהו התגלגל גם לסיפונה של ספינת נהר ששייטה על פני הוולגה. הטבח אמר לו שצריך להרבות בקריאה כי רק כך אפשר לברוח לרגעים מן הגורל. זו עצה חכמה במיוחד שתוקפה שריר עד עצם היום הזה, וגורקי לקח אותה ברצינות.

     

    כוח המילים

     

    כשהחל לכתוב, כבר היה מצויד בידע נרחב על אודות טבעו של האדם המיואש, על המעמדות שלא כיכבו בספרות הרוסית, ועל חיי היום יום של חלכאים ונדכאים באשר הם. תחילה לא רצה לדבר עליהם, וסבר שטוב יעשה אם ישאיל את עטו לפנטזיות נטורליסטיות שובות-לב ומעוקרות מתוכן. הוא חי אז בטיבליסי שבגרוזיה, ופריצת-הדרך שלו היא סיפור קצר משנת 1895, בו ניכרה לראשונה התרכובת שהפכה את כתביו לאהובים כל כך ול"מייצגים" כל כך: פאסיון חברתי אדיר, ציניות מרירה, יכולת תיאור פרטנית, אהבת אדם שהתרכזה בעיקר בחלשים – וכוח.

     

    מהו כוח, כשאנחנו מדברים על סיפור קצר? זו היכולת להעביר את הקורא ממצב נפשי אחד למצב נפשי שונה לגמרי במאות ספורות של מלים. גורקי היה צריך להקפיד על קוצר היריעה כי כתב לעיתונים וגם ניסה להתפרנס מיצירותיו, והוא היה צריך להקפיד על כך שהדברים לא יעברו את גבולות המותר – אבל בכך לא הצליח.

     

    כי עוד לפני שהגיע לטיביליסי היה נווד, ולפני כן היה סוואר בנמל, ולפני כן חי בעיר קזאן ושם שקל לחילופין להתאבד ולהתמסר לרעיון הקומוניסטי, שהדים שלו הגיעו לכל מקום והציתו את דמיונם של בני הנעורים: הרעיון ניצח, וכך קיבלנו סופר אדיר במקום עוד גווייה.

     

    אלא שבדרך הוא הייה חייב לשלם מחיר. הרעיון עוד היה רחוק ממימוש, וגורקי הושלך אחר כבוד לבית האסורים פעמיים ושלוש בשל דברים שפירסם. שמו יצא לפניו ככותב מוכשר מאוד של סיפורים וגם מחזות, אבל השלטונות לא רוו נחת מן הפאסיון שהתלווה לברק. כשנבחר להיות חבר באקדמיה הרוסית לספרות ולאמנות, בוטל המינוי שלו לאחר זמן קצר משום שנחשב לחתרן – ולא עזרו המחאות של טולסטוי ושל צ'כוב.

     

    כשהגיע המהפכה הרוסית הראשונה והכושלת, זו של 1905, גורקי כמובן נרתם אליה בהתלהבות – ושוב נשלח לבית האסורים. הפעם כבר הציל אותו שמו הטוב והתרגומים של יצירותיו לשפות אירופיות. כששוחרר, נסע לארצות הברית לסיבוב הרצאות. הוא שב משם וכתב את "עירו של השטן הצהוב". אפילו הכותרת מעידה על כך שההתלהבות שלו מניו-יורק היתה מוגבלת למדי וודאי מהולה בספקנות עצומה.

     

    כשחזר הובהר לו שמוטב שלא יחיה ברוסיה. גורקי כבר היה איש אמיד למדי בזכות סיפוריו, והוא רכש בית באי קאפרי ושם חיי כגולה פוליטי דה לוקס במשך 7 שנים. קצת לפני מלחמת העולם הראשונה – הוא התנגד למעורבותה של רוסיה, והוא תמך בעניין זה בעמדה המקובלת על הבולשביקים – שב למולדתו ועתיד היה להישאר בה עד מותו כדמות מסובכת ומסוכסכת.

     

    מכר את נשמתו

     

    גורקי שנא דיקטטורה מכל סוג. את עריצותו של לנין זיהה כבר ב-1918 וניסה להתנגד לה בכתובים. מ-1919 ואילך ברור היה לו שלא יוכל עוד לכתוב בגנותו של המנהיג הבלתי-מעורער, והוא הפנים את המסר. אם תרצו, הוא מכר את נשמתו לשטן. אבל יש אלפי גוונים של אפור בין השחור לבין הלבן, ולזכותו של גורקי חשוב לומר שנטל על עצמו את הדאגה לסופרים מזי-רעב, והכריח את השלטון לשלם להם לפחות שכר תרגום, אם לא תמלוגים בורגניים: הוא היה מין מנהיג-פועלים של סופרים עד שסטאלין ייסד את ארגון הסופרים הסובייטי, ואז הפך – לגמרי שלא בטובתו – לעומד בראשו.

     

    כשלנין מת וסטאלין ירש את מקומו, גורקי היה סופר פופולארי ונערץ. סטאלין החליט להשתמש בו ובשמו לצרכיו, ואימץ אותו כאייקון מוביל של מהפכת התרבות הרוסית, כמודל לחיקוי וכמי שאמור היה להביא את בשורת הריאליזם הסוציאליסטי לכל דף של פרוזה רוסית כתובה. גורקי שיתף פעולה. הוא האמין באמת ובתמים בתפקידה המהפכני של הספרות בחינוך האיכרים, אך לא האמין שצריך לחנך אותם להעריץ את סטאלין.

     

    ובאשר לאיכרים עצמם: כמוהם, גם אנחנו יכולים לקרוא את "חיי" ואת "האוניברסיטאות שלי" – פסגת יצירתו הספרותית של גורקי, בתערובת של אמפתיה ותחושה של התעלות, בהערכה לכשרונו המתבונן, באהדה לא מסוייגת לענווה שלו. מעטים מאוד הם הסופרים שפעלו ברוסיה הסובייטית, לא כדיסידנטים כי אם כתומכים של המשטר, ועדיין אפשר לקרוא את כתביהם בלי להקיא. גורקי הצליח להיות אחד כזה.

     

    ובאשר לאחריתו: ב-1936, בנסיבות לא לגמרי ברורות, הוא מת. במהלך מסע הטיהור הסטליניסטי שנערך באותה עונה, עלתה האפשרות שנרצח על ידי יגודה, מבכירי המשטרה החשאית לאחר שחינו סר מלפני השלטון. עד היום לא ידעו אם אכן זה קרה, או שמת מוות טבעי. אם רצחו אותו, גורקי הוא רק אחד ממאות סופרים סובייטיים שזה היה גורלם במאה ה-20. אני רוצה לזכור אותו כאחרון הסופרים הגדולים שהחלו לכתוב במאה ה-19, ואחד מגדולי הסופרים הקומוניסטים שקמו לעולם.

     

    ובגורקי הגיעה לסיומה סדרת הטורים "רק ספרים טובים". כשביקשתי לכתוב אותה, חשבתי על אי קטן של שפיות בלב העשייה התרבותית הגועשת (כן, גם לי מותר להיות צינית לרגעים). רציתי לעלות לבוידעם, להוריד ממנו אהבות נושנות ולבלות איתן כמה ימים עד שאתרגל אליהן שוב. לא ידעתי לאיזה מסע מענג אני יוצאת, אבל עכשיו כבר אפשר לדווח: עונג צרוף וטהור של קריאה היה לי כאן, ותודה למי שליווה אותי בקריאה הזאת, ובעיקר למי שפעם או פעמיים או יותר קרא כאן טור – ואחר כך קרא ספר. מעבר לעונג האישי שלי, אם הצלחתי לחבר מעט בין קוראים לבין ספרים – הרי שעשיתי את מלאכתי נאמנה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים