על קידוש טרשי עפר
ארבעים שנה אתם מוליכים אותנו לאבדון. לא לגאולה אלא לחורבן הובלתם את ישראל ואת עתידה. וזה ייפסק כאן ועכשיו
הגיע הזמן לומר לכם, המתנחלים: די, נפשנו נקעה מההתלהמות, מהתחזיות הקודרות והאיומים בהרמת יד איש על אחיו, מההיאחזות בציפורניים באדמה הארורה שעליה אתם שוכנים. אתם קולניים, צדקניים, מלאים בזעם קדוש, אבל זעמכם מסתיר את העיקר: קיומו של עם ישראל על אדמתו, בגבולות מוכרים ובטוחים, בלי התכתשות מיותרת וקידוש משיחי של טרשי עפר.
אתם מבקשים לעכב הגשמתן של הכרעות היסטוריות בדרכים כשרות ובלתי כשרות: בתקשורת ובבית הדין, בהסתה ובביזוי, באיום על מנהלת ההתנתקות ועל נציגי ציבור. אתם נתונים בתוך מחול עוועים מטורף, ומנסים לגרור אותנו לתוכו. אבל האמת היא, שאנחנו כבר עייפים מכם.
ארבעים שנה אתם מוליכים אותנו לאבדון. בכספים שנשפכו עליכם ניתן היה לגדל כאן דור של ילדים שבעים, לפתח תעשייה והתיישבות, לקיים את ישראל כמדינה דמוקרטית מפותחת, מדינת רווחה יהודית מודרנית. בדמי ההגנה על יישוביכם המיותרים, על ילדיכם הנוסעים במשעולי ארץ זרה לבית הספר, ניתן היה לבנות כאן ארץ חדשה. אתם מצצתם את לשד הארץ הזאת באמונתכם העיוורת, בחזונכם הקנאי, בסיוע המערכת הפוליטית שקרסה אל פתחיכם דור אחר דור. לא לגאולה של ימות המשיח ולא לגאולת האדמה, אלא לחורבן הובלתם את ישראל ואת עתידה. וזה ייפסק כאן ועכשיו.
אל תהלכו עלינו אימים. ראש המועצה הנשבע על אדמתו, פעילת הימין המשווה בין אנשי מנהלת ההתנתקות לבין היודנראט, האב שבור-הלב המאיים על מי שיקום לפנות את קבר בתו, הרבנים המסיתים לסרבנות ולמעשי אלימות ורצח, פעילי הימין המאיימים בהשבתת החיים הפרלמנטריים. בכל ארצות תבל נאלצו יהודים לעזוב את בתיהם ואת בתי הקברות שלהם בשל רדיפות או בשל אמונה בעתיד חדש.
לכן, אב יקר, קום וענק לבתך מנוחה חדשה, נכונה, בארצך. זכרה יקר, אך אינו יקר יותר מעתידו של העם הזה, או מחייו ובריאותו של החייל, שיצטרך לפנותך משם. חמלתי אליך לא תסיט אותי מן העיקר: לא תישאר שם. זה לא מקומך, ולא היה מקומך מעולם.
הפינוי הזה ייעשה בקרוב, ואם תעזו להרים יד על חייל צה"ל או על שוטר, או לקחת רובה לידיכם, לא תחילתה של מלחמת אחים תהיה זו, אלא אחריתכם. אתם תאבדו את הלגיטימיות להשמיע את זעקתכם, ותושלכו לבית הכלא. לא עוד תהיו אחינו האומללים, מרי הנפש, אלא אויבי האומה, המאיימים להחריבה בשנאת חינם.
אין לנו מקום אחר. אין לנו לאן להוליך את עצמנו אלא אל בין גבולות בטוחים, שיש עליהם הסכמה בינלאומית רחבה. אין תכלית להיאחזות בגבולות ההבטחה לאבותינו. הלאומיות המודרנית אינה יכולה להיות מושתתת על הבטחה אלוקית אלא על נסיבות היסטוריות, לחצים בינלאומיים והכרח קיומי. חדלו למסך את האמת בזעקותיכם. ארבעים שנה החרשתם אותנו מלראות את התעתוע שאתם נאחזים בו בציפורניכם. זמן התעתוע הזה חלף.
ההתנתקות לא תביא את השלום. נמשיך להתייסר יחד בטרור ולייחל לחידוש המו"מ עם אויבינו על פשרה היסטורית אפשרית. אך אז נוכל להישיר מבט אל הפלסטינים ולומר להם: עזבנו את רצועת עזה, נעזוב גם את יו"ש, ואתם תשכחו מזכות השיבה שלכם. אנחנו פליטים ואתם פליטים. שתי אומות עקורות אנחנו. בידינו להמשיך ולהילחם עד חורמה, או לשבת ולחלק את האדמה הקשה הזאת ואת טרשיה הספוגים בדם כדי לחיות עליה כשתי אומות המבריאות מעברן.
לא בחדווה אנו קוראים לכם לקום ולעזוב את בתיכם. אדם שצריך לעזוב את ביתו זה מראה קשה, נורא, בכל מקום ובכל זמן. אבל יהודים ידעו תמיד להקריב את בתיהם ואת נוחותם למען טובת העם. עכשיו תורכם להקריב את מה שידעתם שתצטרכו להקריב, כדי לזכות את כולנו בחיים עם קצת יותר תקווה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
