שתף קטע נבחר

בעד ונגד ההתנתקות: ימין מול שמאל

פעילת "שלום עכשיו" קוראת לפתיחות ולהבנה בין העמים, ומחזקת את ידיו של ראש הממשלה בדרכו ליישום תוכנית ההתנתקות. מנגד, תושב ההתנחלות גני טל מתריע כי אנשי השמאל איבדו את הקווים המנחים עליהם מושתתת אמונתם, כגון ההומאניות והדמוקרטיה. ynet מביא שתי דעות, מימין ומשמאל

שעות ספורות לפני ההצבעה בכנסת על תוכנית ההתנתקות, כותבים ל-ynet שני אזרחים מוטרדים. האחד, שמוליק אלדר, תושב ההתנחלות גני טל, מתנגד לתוכנית וטוען כי מדיניות שרון מביאה לפילוג בעם שטרם נראה כמותו. השנייה, טלי אנגל, סטודנטית לתואר שני ופעילת "שלום עכשיו", קוראת לפינוי התנחלויות כי "לא על המלחמה ועל חרבנו נחיה".

 

 

נגד: אנשי השמאל שברו את כל הקווים

בשנה שעברה לקחתי קורס לרטוריקה במכללה בה אני לומד. באחד השיעורים הסביר לנו הפרופסור שבשביל לפתח דיאלוג צריך מכנה משותף. "לפעמים", הוסיף הפרופסור, "הפערים בנושא מסויים הם כל כך גדולים, שאי אפשר לקיים עליו דיאלוג, ועדיף פשוט לשתות קפה ביחד ולשתוק". עוד הספקתי ללמוד, וזה גם בלי הפרופסור, שבכל מערכת יחסים דרוש קודם כל אמון הדדי, ובלעדיו אין שום סיכוי.


במדינת ישראל של היום נותר מעט מאוד משני הדברים הללו - מכנה משותף ואמון הדדי. אם לא יקרה משהו יוצא דופן, תצביע הערב הכנסת לטובת ההתנתקות, ושרון יוכל לסמן לעצמו עוד צעד בדרך המטופשת שלו. בדורסנות דיקטטורית, שכוללת השמצת מתנחלים, צפצוף על תוצאות משאל המתפקדים והחלטת ועידת הליכוד, ובעיקר הסירוב לערוך משאל עם, מביא שרון את העם לפילוג שלא היה כמוהו בתולדות המדינה.


אין בכוונתי להתייחס כרגע לתוכנית עצמה. דומה שטובים ממני כבר עשו זאת לפני, ולא נראה לי שיש מה להוסיף בעניין. מה שמכאיב לי כרגע מאוד היא הדרך שבה הכול נעשה. שרון איננו היחיד שמתאים את המציאות לצרכיו. מאחוריו עומדים - הפלא ופלא - אנשי השמאל. הללו שברו לפתע את כל הקווים שמנחים אותם בדרך כלל, ובלבד שההתנתקות תצא לפועל.


הקו המנחה הראשון הוא כמובן ההומאניות. בכל פינה טורחים אנשי השמאל ההומאניים להסביר כמה חשוב לנסות להבין את "הצד השני". אנשי תקשורת וקולנוע לא מפסיקים ליצור סרטים שמראים את סבלות הפלסטינים. נשים מטריחות עצמן למחסומים כדי לוודא שזכויות האדם נשמרות שם, חיילים מסרבים להשתתף בפעילות מבצעית ביש"ע בגלל המצפון הענקי שלהם, והרשימה עוד ארוכה. אם ההבנה כלפי הצד השני כל כך חשובה, תמהני כיצד זה לא ניתן למצוא אפילו פירור הבנה כלפי תושבי גוש קטיף בפרט והמתנחלים בכלל, הלא הם "הצד השני" בסכסוך הפנים-לאומי.


במשך חודשים ארוכים הזמנו את כל עם ישראל לסיורים מאורגנים חינם בגוש קטיף. האם הגיעו אנשי שמאל לראות את המקום שאותו הם כל כך להוטים לפנות? האם באו לנסות להבין - לא להצדיק, להבין - את עמדת המתנחלים? מובן שלא. גם חברי הכנסת שיצביעו היום בעד הפינוי לא היו ברובם בגוש קטיף. ובעצם, למה שיטרחו, אם ראש הממשלה עצמו סירב בשחצנות להיפגש עם המתנחלים במשך שנה וחצי?


מאפיין נוסף של השמאל הוא אמון וכבוד כלפי היריב. אנשים באמת ובתמים מאמינים שיהיה פה שקט יותר אחרי ההתנתקות, ושיום אחד נשב למשא ומתן ונסיים את הסכסוך. מבחינתם, לומר על הפלסטינים שהם לא ממש עם, ושמטרתם האחת היא להעיף אותנו מכל הארץ, זה ממש זלזול בכבודם של הפלסטינים.


אבל כשמדובר במתנחלים - שוב משתנה התגובה. לאנשים אין בעיה להטיח בי ובחבריי שאנחנו סתם חבורת מושחתים שמנצלים את המדינה ומחכים לפיצויים גבוהים יותר. כשאנחנו מדברים על ערך ההתיישבות, לא ממש טורחים להאמין לנו שאנחנו מתכוונים לזה. הטוקבקים באינטרנט מלאים בביטויי שטנה נגד תושבי גוש קטיף, שלא היו מביישים אנטישמים באירופה של שנות השלושים. מעניין לאן נעלמה לה הרגישות ההומאנית...


הנקודה האחרונה היא מעוז קודשו של השמאל - הדמוקרטיה. הו, הדמוקרטיה. את העובדה ששרון שלח אותה לחופשה ללא הגבלת זמן מתרצים אנשי השמאל בהתפתלויות חוקיות מתוחכמות, שמעולם לא נשלפו כשמדובר היה בערבים. אילו היתה טיפת יושר בכל אבירי זכויות האדם הללו, הם היו זועקים לקיום משאל עם, ומכריחים את חברי הכנסת המייצגים אותם באופוזיציה להתנות את תמיכתם בהתנתקות רק במשאל. זה דמוקרטי, הגון, וגם מבטא קשר ואמון בין חלקי העם. אבל לא הפעם. הפעם השמאל נחשף במערומיו. עושים מה שנוח.


תוכנית ההתנתקות של שרון מאיימת לחסל לחלוטין את מה שעוד נותר מהמכנה המשותף בעם ומהאמון ההדדי שעוד קיים איכשהו. גם בקרב חברי הכנסת שחושבים שהתוכנית נכונה, צריכה להדלק נורה אדומה באשר לדרך בה היא נעשית ולתוצאות שהיא עלולה להביא. לכן הם חייבים לתבוע משאל עם. אם זה לא יקרה, האחריות לקרע בעם תהיה עליהם, ואז אפילו לשתות קפה ולשתוק כבר לא נוכל.



(מפגינים מימין ומשמאל. צילום: ימין - גיל יוחנן, שמאל - איי.אף.פי)

 

בעד: "אנחנו לא צריכים את עזה, אנחנו כן צריכים לחיות"


נמאס לי לדבר, אז החלטתי לכתוב. שמי טלי אנגל ואני סטודנטית לתואר שני ללימודי ארץ ישראל. אני חילונית, שמאלנית ומאמינה בפינוי התנחלויות למען שלום תושבי הארץ וכינון חיים שקטים ובריאים המושתתים על החינוך, התרבות, המסורת, הדת וההיסטוריה. לא על המלחמה ולא על חרבנו נחייה. למה לנו לרצות להלחם, ולהתגונן, ולתקוף כשאנחנו יכולים להקצות כוחות לפיוס, לאחדות בעם, ואולי, רק אולי, אם ממש נרצה, לשלום באזור...


כי אם עד עכשיו לא שמתם לב, אנחנו לא לבד. וזה לא משנה כרגע אם הערבים תומכים או לא ואם יש או אין עם מי לדבר. אני רוצה שיהיה לי טוב, שלילדים שלי יהיו חיים שמושתתים על נורמליזציה. רוצה לשים דגש על עבודה, על השכלה, על סובלנות וסבלנות. נכון שאת המילים האלה כמעט ורוקנו מתוכן בשנים האחרונות, אך זה הזמן להחזיר את משמעותן.


נדמה כי בימים האחרונים אני מצליחה להיסחף להרגשת "ההסטוריה" שעליה מדברים העיתונים השונים. אני מהלכת ברחובות כאילו נושמת אוויר חדש. אוויר שבו חיילים שלנו לא יחפשו את אצבעות חבריהם בפילדלפי, אוויר שבו אפסיק לשמוע על לוויות של ילדים עם נשק בני 18, שרק במקרה קוראים להם חיילים. אם באמת היינו חושבים קצת, היינו מבינים שאנחנו מקריבים אותם על מזבחי חינם.


אוויר שבו ניתנת אפשרות לעם נוסף, שמנסה לחיות פה בכבוד מינימלי, לצאת לתור לרופא, לעבור מכפר לכפר בלי שיגעו בהם או במקרה הטוב יעצרו אותם למשך שעות. ולא כי אכפת לי יותר מהפלסטינים מאשר מבני עמי, אלא כי אני יודעת שמי שחי טוב, מי שיש לו לחם לאכול, מי שמקבל תנאים בסיסים במקום טנקים ובטון, חושב באורח רוח, מחפש דרך הדברות, מנסה להכיר את הצד השני. אנחנו. 


אתמול בערב, כששמעתי את דברי ראש הממשלה שלי, שלא בחרתי בו, הבנתי שעלי לתמוך בו ולתת לו את כל החיזוקים האפשריים למען יוביל אותנו לתקופה שהיא אכן טובה יותר. דווקא דרכו הלא וותרנית ומסירותו לתפקיד ולארץ ישראל, אך בעיקר לנו. דרך שמעמידה את ערך חיי האדם כערך עליון, דרך של פחיתות הכעס ופתיחות ההבנה כי אפשר ורצוי לשנות דעה במהלך חיים בכלל וחיים פוליטים בפרט. המציאות משתנה כל יום קצת, וראש הממשלה מבין כי עליו להתאים את עצמו ומטרותיו למציאות זו. שמחתי לגלות כי יש רצון להחזיר את העם לשפיות. 


אך עם כל השמחה, גם אני מבינה וכואבת את כאבם של המתנחלים. ואני בכלל לא רואה בהם אויב. להפך. אני מאמינה בחכמתם, בהבנתם את האפשרויות. אני מחזקת את ידם בזמן הזה, שהוא קשה מנשוא דווקא בגלל האמונה החזקה שלהם ביישוב ושלמות הארץ.


אני קוראת לכם לאזור אומץ ולראות כי דרך השלום והדמוקרטיה חשובה לעיתים יותר מהיאחזות בקרקע. האדמה היא חשובה אך החיים והיצירה עולים בחשיבותם. יש לזכור זאת, להביט קדימה, ולהיאחז בתקווה של חברה יהודית ישראלית שמתנתקת מכוח ושליטה. חברה שקיימת בזכות עצמה ולא בזכות האחיזה בקרקע או בעם אחר. 


שמעתי כי משווים את תקופתנו כיום לתקופת הבית השני לפני 2000 שנים. אז היו פילוגים בעם שהובילו לשנאת אחים ולחורבן הבית. אין מקום להשוואה זו, שכן אנחנו חכמים ומנוסים יותר.

אני מקווה כי כל אחד ישא באחריות הציבורית והאישית המוטלת עליו, וידאג להרגעת הרוחות, לשמירה על השקט והדמוקרטיה, ולשלומנו האישי. 


אני בת 24, אוהבת את ארץ ישראל, רוצה שלום, מחפשת שקט. דרך כתיבת שורות אלו אני מבקשת לצעוק בקול רם כי יש אפשרות אחרת שעוד לא ניסינו. אנחנו לא צריכים את עזה. אנחנו כן, צריכים לחיות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נגד. אלדר
באדיבות שלום עכשיו
בעד. אנגל
באדיבות שלום עכשיו
מומלצים