ליטא בידינו

גם כשהיא לבושה כקבצנית, בקור של חמש מעלות מתחת לאפס, גילי סער נראית הכי יפה בעולם. אבל הבוץ, הגשם והכפור הליטאי החודר, מדאיגים אותה הרבה פחות מהסצנה שבה היא אמורה להשתתף הלילה. "הכי קשה עוד לפניי", היא אומרת. "אני ממש מתרגשת לקראת סצנת העירום הזו".

פעם ראשונה שאת מצטלמת בעירום?

"ב'מנגליסטים' היתה לי כפילה בצילומי העירום. כאן באמת יראו לי את הציצי".

הסצנה, שמצטלמת על שפת ימת קאונוס בליטא, היא חלק מסרט הקולנוע הראשון שמביים אורי פסטר: "מלך של קבצנים", אגדה יהודית עתיקה שכתב מנדלי מוכר ספרים ועובדה על-ידי פסטר לתסריט ש"כמעט ואין קשר בינו לבין המקור".

העלילה מתרחשת במאה ה-16, על גבול רוסיה-פולין. גיבורה הוא פישקה (השחקן שחר סורק), יתום חיגר המשמש כבלן בית-המרחץ בכפר היהודי לודו - ניה, שהופך למנהיג קבוצת קבצנים שודדי דרכים ומקים את הצבא היהודי הראשון.

עלויות הצילום: שני מיליון דולר

פסטר (46), שביים את מיטב ההצגות ב"הבימה" ואחראי לשלאגרים דוגמת "גריז", "פיטר-פן", "קזבלן", "הקוסם" ועוד, הולך גם כאן, כדרכו, בגדול. 350 ניצבים, 119 אנשי הפקה ליטאים, 50 אנשי הפקה ישראלים, 18 פעלולנים מקצועיים וקאסט שחקנים ישראלי מכובד, משתתפים בהפקת הענק.

"מלך של קבצנים" הוא אחת ההפקות היקרות בקולנוע הישראלי. יותר משני מיליון דולר, עלויות צילום והפקה בלבד. למימון אחראים "קרן יהושוע רבינוביץ' לקולנוע", אולפני "מודרן ולארסון" בלוס-אנג'לס, וקבוצת "אג'ימה", בבעלותם של יניב חממה, אורי פסטר ושחר סורק.

הסרט כולו צולם בליטא, שנבחרה אחרי שבועות של סיורים ברומניה ובהונגריה. לצורך הצילומים, שהסתיימו בשבוע שעבר, שהו פסטר וסורק בליטא יותר מחודשיים. שאר השחקנים הגיעו לשם לתקופות של שלושה שבועות לפחות.

למרות השהייה הממושכת, לקור העז של ליטא הם לא הצליחו להתרגל. "אני לא מרגיש את אצבעות הרגליים", מקונן חיים זנאתי, הרוח החיה של צוות השחקנים, שמגלם בסרט את אחד הקבצנים. "נדמה לי שהשארתי אותן במלון".

הנוף מסביב מרהיב. יערות סבוכים, אגמים ומשטחי דשא מוריקים. פסטר, במעיל גדול וכובע צמר, עובד עם סורק, כוכב הסרט, על אחת הסצנות. בסצנה הזו נדרש סורק לחצות בריצה מהירה גשר עץ רעוע. פסטר מריץ אותו הלוך-חזור על גבי הגשר, כדי לבדוק כיצד זה נראה.

ביחד הם מתלבטים: להחזיק או לא להחזיק במעקה, לרוץ צמוד למעקה או בשוליים. "אתה יכול להתרחק מהמעקה ולרוץ יותר מהר?", שואל פסטר. "מקסימום אפול ואפתח את הראש", מרגיע אותו סורק. עד שפסטר נותן את האישור לצלם, סורק שורף הרבה קילומטראז'. העבודה המקדימה מוכיחה את עצמה, והסצנה יוצאת לשביעות רצונו של פסטר כבר בטייק הראשון. ליתר ביטחון מצלמים טייק נוסף.

סורק (30) הוא שחקן יוצא דופן בנוף הישראלי. לצד תואר שני במינהל עסקים, הוא אוחז גם בחמש אליפויות ישראל באמנות הלחימה טאקוונדו. גם במשחק הוא פיזי מאוד. באחת הסצנות בסרט הורג פישקה את פייבוש (עמוס לביא), מנהיג הקבצנים האימתני. לביא העדיף לתת לפעלולן לגלם את דמותו ולחטוף במקומו את חבטותיו של סורק.

מלבד תפקידו כשחקן ראשי שימש סורק גם בתור הכוריאוגרף של סצנות הקרב הרבות בסרט. "לוחמה ומכות בכזו רמה, לא ראיתי בסרט ישראלי", אומר זנאתי. "שחר השקיע בצורה שלא תיאמן. הוא פשוט הפך אותנו לאמני קרב".

המאה ה-16 קמה לתחייה

פסטר לא השאיר דבר לאילתור. כל דבר נבדק ותוכנן בקפדנות עד הפרט האחרון. תלבושות הקבצנים ומדי החיילים עוצבו לאחר מחקר מעמיק של הבגדים שלבשו במאה ה-16. גם כלי הנשק בסרט עוצבו בהתאם לתקופה.

אפילו סורק נאלץ ללמוד באמת את תפקיד הבלן בבית-המרחץ. לשם כך הוא יצא מדי בוקר ביחד עם סרגיי, רופא ומעסה נבחרת הקיאקים של ישראל, לחתור עם הקיאקיסטים שהתאמנו בירקון לקראת אולימפיאדת אתונה. "היינו חותרים לגדה, קוטפים זרדים ומכינים מהם את ה'ויניק' – מטאטא הזרדים שאיתו מכים על גבם של הבאים לבית המרחץ", הוא מספר.

"מדובר בזרדי אלון או אקליפטוס, שמשרים במשך כ-40 דקות במים רותחים עד שהם מתרככים. אחר כך מסובבים את הזרדים באוויר בתנועה מסוימת, שמרכזת בהם את כל אוויר הסאונה החם. כשהם ממש רותחים, מצליפים בהם על גב המתרחצים. כל החום חודר בבת אחת לנקודה אחת בגוף, והתחושה היא ממש של ריחוף".

זקן הסט, מוסקו אלקלעי (73), מגלם את יענקל'ה סופר, הקבצן המתעד בספרו את אירועי התקופה. "56 שנה אני על הבמה ואף פעם לא עבדתי עם במאי כמו אורי", הוא אומר. "היתרון שלו הוא שהוא מגיע מהתיאטרון. הוא מתמקד בשחקן, מדבר איתו, מעיר לו באופן אישי. הוא לא כמו במאי קולנוע אחרים שרק הצילום מעניין אותם וצורחים מרחוק הוראות לשחקנים בקשר".

חלק גדול מהשחקנים הגיע בעקבות המלצותיהם של אנשים אחרים בהפקה. כך למשל סיגי חזמה הגיעה בעקבות המלצתה של רובי שובל-פורת, וזנאתי הוזמן בעקבות הצעתו של המפיק בפועל גרגורי בקרמן. "ברגע שאתה בא בזכות המלצתו של מישהו אחר, אתה הרבה יותר מחויב", מסביר פסטר. "גם הריחוק מהבית, הניתוק הזה מחיי היום-יום בארץ, הוא יתרון. אתה מנותב כולך לעבודה".

סצנות רבות בסרט צולמו ברומשישקס, עיירה ליטאית, בה פועל מוזיאון בקתות. מדובר בפארק, בערך בשטחה של העיר תל-אביב, בו פזורות בקתות אותנטיות המשקפות את חיי התושבים במאות הקודמות. פעמים רבות צולם החוץ של אחת הבקתות, אולם המתרחש בפנים צולם בבקתה אחרת, שהתאימה יותר למטרה.

"אורי לא התפשר בעניין העברת אתרי הצילום, כדי לצלם באתרים המתאימים ביותר", אומר בקרמן. "בכל מעבר כזה של אתר צילום לוקח יותר משעה לקפל את הציוד ויותר משעה לפרוס אותו שוב. ביום של עשר שעות צילום, שעלותו עשרות אלפי דולרים, זה הרבה מאוד כסף".

אבל למרות ההשקעה הכספית הגדולה, פסטר רגוע להפליא. "אני סומך על הניסיון הרב שלי בתיאטרון. מיטב במאי הקולנוע הגיעו מהתיאטרון. הסרט יישלח עכשיו ל-3.5 חודשי עריכה באולפנים בלוס-אנג'לס, ואני כבר מתחיל לעבוד על הסרט הבא. במהלך העבודה פשוט התאהבתי במדיה הזו. בתיאטרון, הקירות סגרו אותי".