מוצרט עשה את זה יותר טוב

המחזה 'נישואי פיגארו' של פייר אוגוסטין דה-בומרשה מפורסם בעיקר בשל היותו הבסיס לאחת האופרות האהובות ביותר של מוצרט, אך בזמנו נחשבו המחזה וכותבו למפורסמים בזכות עצמם, כי בומרשה נחשב לילד הרע של התיאטרון הצרפתי ערב המהפכה הצרפתית. הסיפור הקליל על תככי אהבה בחצר הרוזן אלמביבה משמש רקע לאוסף שנינויות ופיתוחי עלילה הזויים, אך יש בו גם מימד ביקורתי יותר כלפי העריצות של שלטון האריסטוקרטיה, אם כי המסרים המובלעים הללו פחות מורגשים היום.

ההפקה בבימוי יבגני אריה מצדיעה לפער ההיסטורי בינינו לבין תקופת המחזה. בפתיחה עולה לבמה בן דמותו של המחזאי (גלעד קלטר הסימפטי) ומספר לנו שהוא תקוע כאן, בתיאטרון, עם השאריות של המהפכה הצרפתית מלפני יותר מ-200 שנה. אך נוכחותו אינה מוסיפה מימד אירוני משמעותי להצגה, כי הוא מסתפק בכל מיני הערות היסטוריות משעשעות. במקום לנסות לפתח באמצעות דמות זו עמדה ביקורתית כלפי הטקסט של בומרשה, אריה מעדיף להתרכז בהמצאות בימוי חביבות כמו התותח שעומד בצד הבמה ויורה מדי פעם.

מבחינה משחקית, הביצוע נחמד, אם כי בסגנון מוחצן ותיאטרלי מאוד. יחזקאל לזרוב הוא פיגארו מקסים וגם נוגע-ללב לרגעים, וגם ישראל דמידוב, בתפקיד הרוזן היהיר, ואפרת בן-צור, כאהובתו החכמה של פיגארו, עושים עבודה טובה. אך בסופו של דבר יש משהו מאולץ וחסר נשמה בהפקה הזו, שמותירה אותך עם געגוע לפשטות של המוזיקה הגאונית של מוצרט, שידעה להכניס לסיפור הטיפשי והמיושן רגש וקסם אמיתיים.