החדש של דורון מזר: אכזבה

מי הוא חבר טוב? כזה שלא פוחד להגיד לך את האמת או לפחות ידאג שלא יפריעו או יקלקלו לך. לדורון מזר לא התמזל. דוד זיגמן, מאיר עמר ואיתי זילברשטיין, שותפיו ב'את החברה שלי', אלבומו העשירי, מקלקלים, מפריעים, לא אומרים את האמת. לא חברים טובים.

זיגמן, לנוכח התוצאות, לא בשל ולא ראוי לשאת אלבום שלם על גבו. כחבר טוב היה עליו לבחור בין ייעוץ אמנותי לבין כתיבה (7 מתוך 10 טקסטים). לא שניהם ביחד. אם יועץ, שידאג לכותבים טובים; אם כותב, שיפקיד בידי מבינים את בחירת השירים.

אותו הדבר נכון גם לגבי זילברשטיין ועמר: ניהול מוסיקלי (עיבודים והפקה) או הלחנה. גם לגבב לחנים ל-8 שירים וגם להפיקם, זו מנגינת אחיתופל. וכשלכל השותפים ביצירה, דעה יותר מדי טובה על עצמם, ללא ביקורת על התנהלותם, התוצאה בהתאם: אכזבה מרה. שירים סתם, לא מעניינים, הפקה מוסיקלית צפויה ושדופה, אלבום ללא אתגר וללא שריטה. כוונות טובות שמובילות לשום מקום.

אהבתו של מזר לכדורגל, ב'הנה הם באים', השיר הנועל (והלא שייך) מתסכלת ומלמדת שתשעת השירים האחרים הם החמצה מול שער ריק. לאורם, שני אלבומי הטלנובלות הקודמים שלו, ראויים לליגת האלופות.