סבל, צער וגאווה

דויד פרנקפורטר, יהודי, יורה ארבע פעמים בנאצי שווייצרי בשם וילהלם גוסטלוף, ובעקבות הרצח נעשה גוסטלוף גיבור גרמני. כמו הרשל גרינשפן, רוצח הדיפלומט הנאצי בפאריס, גם רצח זה שימש עילה להרג יהודים. אוניית שעשועים ענקית נבנתה על שם גוסטלוף, וב-30 בינואר 1945 היא טובעה על ידי צוללת סובייטית. מיספר הטבועים נע בין חמשת אלפים לתשעת אלפים איש. היה זה האסון הימי הגדול בהיסטוריה. לדבר עליו, אומר מספר הסיפור, היה טאבו בגרמניה.

המספר, הכותב בשם איש זקן, שככל הנראה הוא גראס עצמו, נולד ביום טביעת האונייה בסירת הצלה שאמו הצליחה להימלט בה. בנו מגלה דרך האינטרנט אתרים נאציים רבים, ונעשה חסיד של גוסטלוף. רבים בצ'טים תובעים את הנצחתו המחודשת של גוסטלוף. בסופו של ויכוח, המתעורר בין הבן לבין מי שטוען שהוא יהודי ושמו דויד, נפגשים השניים, והבן יורה ארבע יריות בחברו לצ'ט. מתברר שהנער היה גרמני, והיורה אומר: אני עושה את זה מפני ש"אני גרמני", כשם שדויד פרנקפורטר אמר שהוא ירה בגוסטלוף מפני ש"הוא יהודי" (עמ' 24).

העיתונאי תוהה איך זה שצעירים משתגעים על גוסטלוף, וגם גאים על שהצלחת הפעולה הסובייטית נבעה מכך שהצוללת הרוסית נבנתה על פי תוכנית גרמנית. בהתייחסו לדור הסופרים שלו, ובמובלע כנראה גם אל עצמו, טוען גראס שהמשימה שלהם, שלא מומשה, היתה לתת ביטוי לסבלם של הגרמנים, ליסורי הפליטים הקפואים ברכבות בדרכם מן המזרח, לנשים הגרמניות שנאנסו על ידי הרוסים, ואפרופו הוויכוח על מיספר קורבנות השואה הרווח באינטרנט, הוא שואל: "מה כבר יכולים מיספרים לספר? מיספרים לעולם אינם נכונים" (עמ' 84). בצ'ט מוצא המספר משפט שמשפיע עליו: "איזה גולם, לעולם תהיה אושוויץ צרובה בכם (הגרמנים, י.ק.) בסימן אשמה" (עמ' 95). לשון אחרת, עזבו אותנו מאושוויץ.

הספר כתוב נפלא. גראס, בכישרון הסיפר שלו, יודע לברוא מעשייה מרתקת. הוא מצטרף לגרמנים רבים הטוענים, מבחינתם בצדק, שהגיעה העת לעסוק בגלוי בקורבן הגרמני, כמו שראינו בסרט החדש, המאניש את היטלר, ובראיון המדהים עם מזכירתו של היטלר, ששודר גם בטלוויזיה שלנו.

איש חכם, גראס. חלק ניכר מהביקורת הגרמנית עושה לו חיים קלים. הרי מה שגראס כותב בספר החזק הזה – חרף כמה פתרונות ספרותיים מיותרים, הגולשים לסמליות – הוא מה שקורה בגרמניה. הלוא חמישה-עשר מיליון גרמנים כן נהרגו. הלוא הארץ חרבה. מצד שני, גראס פיקח יותר מדי מלהפיק ספר פשטני על סבל הגרמנים. הוא מעביר את נקודת המבט מדובר לדובר, ומתחבא מאחורי כולם. הטענות נובעות, אפוא, מכל כיווני ההתייחסות לחורבן הגרמני או לשבעה (פעם הם אמרו שישה) מיליון הגרמנים שגורשו מהמזרח. גראס משכיח בספר הזה שהסבל היה קנס ועונש. הסיפור היהודי מובא במובלע, באמצעות המחשב של הבן, אך גראס סבור שאין רשות לעשות השוואות בין סבל לסבל. בעניין זה הוא חכם מכותב שורות אלו. אני כן מאמין בראייה של סבל מול סבל אחר. לא הכל היינו הך. לא כל רצח שווה. ויש עונש שאין להתחרט עליו ואי אפשר להתפשר איתו.

אני מתפלא על עצמי שאני כותב זאת, אך לגראס מותר לבכות על גורלם של בני עמו. הוא הרי גרמניה. גרמניה לטוב, אך גם לרע. הוא מעז היום להיות גלוי ולחבר מפקד צוללת רוסית, היורה באונייה מלאה גרמנים 'חפים מפשע' (מה זה בדיוק?), אל יהודי מיקרי ואל אמו שתמיד הולכת עם הזרם, ואל עצמו, כאילו גם הוא נולד בסירת ההצלה. הספר הוא, אפוא, גרמניה חדשה יותר מזו שנקראה 'אחרת'. הוא רקוויאם גם על מי שמספר את הסיפור, על תכני הסיפור, על צערו, על שהוא חייב לעשות זאת, ועל הגאווה העמומה שהוא אכן עושה זאת. אבל כתמיד, גם בלי כוונה ברורה, יהודי נשכח הוא החוליה הראשונה, הבוראת את המציאות האכזרית, שלא היתה מתרחשת בהיעדר אותו יהודי.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")