מסע החינדלעך של יונית

והערב, בסרט "סודות מהארון", מסע מרתק לתוך הגרדרובה שסחבה איתה יונית לוי כל הדרך לוושינגטון! בכיכובם של: סוודר הגולף הוורוד. סוודר הגולף השחור. מיקטורן הצמר המחויט. הז'קט השחור-עם-פסים-לבנים. החליפה הלבנה האלגנטית. ובהופעת אורח בתפקיד עצמו: מעיל העור השחור! הצטרפו אלינו למסעה המרגש של מגישת חדשות ממילאן-אביב למינסק-סיטי. מסע של תשוקה. תשוקה לחליפות מעצבים. תשוקה לדיגמון פוזת ברברה וולטרס הצעירה. תשוקה לזמן-איכות בלי גדי.

"הקרב על אמריקה" היה, בפועל, מסע החינדלעך של יונית באמריקה, אבל דאם, היא יודעת לעשות אותם! לוי היא מראיינת מושלמת ככל שזה נוגע לאמריקה – יש לה את נוכחות הברזל הקרירה, הקולחת והאמפטית-למראית-עין של מגישות ניוז אמריקאיות, ויש לה האנגלית הטובה שלה. משויפת ועמלנית, התרוצצה לוי באינספור תלבושותיה החשובות בין ראיונות עם ג'ב בוש, ארי פליישר, וולף בליצר ואם ששכלה את בנה בעיראק – אבל לא הצליחה לשווק לכם יותר מאשר את הסחורה הנוצצת הצפויה: כן, ילדים, אמריקה יוצאת לבחור. מעצמת הכוכבים והפסים נדרשת להכריע בין ג'ורג' בוש, ידיד ישראל הגדול במראה קוקר-ספאנייל המנסה להיזכר היכן הניח את זכרונו, לבין ג'ון קרי, ההוא שנראה כמו קלינטון בלי אוויר.

לוי לא ידעה להעמיק מעבר לפוסטרים הצפויים הללו, ו"הקרב על אמריקה" היה, במקרה הטוב, סרט מבדר – במיוחד בחלקים שהוקדשו לליצן החצר מייקל מור. מיומנת ורהוטה ככל שתהיה, נדמה שעדיין גדול על יונית להפיק משהו תיעודי משמעותי יותר שירחיב מעט את אופקיו של הצופה הישראלי. כך קיבלתם עוד מוצר שטוח (ומהנה, ללא ספק) שלא יעזור לכם להיות פחות אובדי-עצות מול הפרק הבא של "הבית הלבן".

סרט שהיה מנסה, נאמר, לטלטל מעט את סוגיית ההערצה הישראלית האוטומטית לבוש יכול היה להיות רלוונטי יותר, אבל לוי הסתפקה בליקוקיו לישראל של ג'ב בוש, עם "יש לי הערכה עצומה לעם בישראל" בלה-בלה. נו, בסדר, אז את הבוחר הישראלי כבשתם. כמה חבל שגם אם היתה לו זכות הצבעה, סביר שהיה מתבלבל ומנקב בטופס את החור של אריאל שרון.

ליאיר לפיד היה אתמול אייטם אחד מצוין. אסתר דורון, אמו של סג"מ יואב דורון ז"ל, שנהרג עם חייל נוסף על-ידי כוחותינו בתקרית טראגית ליד חברון, הגיעה לאולפן כדי למחות על העובדה שצה"ל לא טרח למצות את הדין עם המפקדים, ולמעשה אפילו קידם את מח"ט חברון, האחראי הישיר. הצבא, טענה, טייח את חקירת מות בנה, ו"אי אפשר להשאיר מפקדים שחטאו ופשעו לפקד על ילדים", כדבריה הנוקבים.

בלי קשר לדעתכם על כשירותה המקצועית של אם שכולה לשפוט הכרעות צה"ליות, נתנה אסתר דורון הופעה משכנעת, רהוטה וחד-משמעית, שהצליחה, מן הסתם, לנטוע ספקות גם בלבם של מי שצה"ל לעולם אינו טועה מבחינתם. אבל ההופעה הזו בכל זאת עוררה אי-נוחות גדולה, בעיקר משום שלפיד חתך אליה בתנופה עצומה היישר מהבדיחה הגרועה האחרונה של שלום אסייג, בעוד הקהל צוחק ומוחא כפיים. כלומר: ואחרי שצחקנו – לטרגדיה השבועית. זה נעשה במהירות מסחררת ממש, בלתי אפשרית ומעוררת בחילה.

אז כן, טלוויזיה וכל זה, אבל החלטת העריכה האומללה הזאת לא היתה מחויבת המציאות, והיא בדיוק מסוג ההחלטות ההופכות את המופע לזול, ואת המניפולציה הרגשית לשקופה. חבל.

• לג'ו בראל: שמע, אם הממונים עליי היו מתים לפטר אותי, העובדים היו תומכים בהם נמרצות, ראש הממשלה היה נותן את אישורו וכל העם היה מהנהן במרץ – הייתי כבר מבין את הרמז והולך מרצוני.

• לאחיות פיק: אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן, אבל אני משוכנע שלמקום שבו לא אצטרך להתעמת עם פגם הדיבור שלכן.