פסגת העצב

יתכן שאתה צריך להיות קרוב כל כך למוות, לחידלון, לייאוש המוחלט, כדי להיות מסוגל לייצר פופ מושלם ומבהיק כל כך. אין לי הסבר אחר, שום הסבר אחר, לעובדה שיותר מדי שירים באלבומו האחרון של אליוט סמית' פשוט עוצרי נשימה ביופיים. עוד לפני הטקסט, לפני הקונטקסט: המנגינות עצמן ישברו לכם את הלב. זה יופי נדיר באלבום פופ עכשווי; יופי מהסוג שגורם לך לרצות לבכות לנוכח איזו שלמות מלאה כל כך, עד שאתה מוצא את עצמך מופתע ואסיר-תודה. לעומת השלמות של אליוט סמית', כל השאר – בוודאי בפופ השלוליתי הנוכחי – נראה בהכרח פגום. 

אליוט סמית (עטיפת האלבום)

וסמית' מת. מוכרחים לשנוא את סמית' על שהתאבד בחוסר אחריות משווע שכזה כלפי כשרונו הענק. אתה לא משליך את התינוק עם המים או מחסל גוף שבו מסתתרת יכולת כזו, גם אם הוא גופך שלך, וגם אם אתה סובל מכל רגע במחיצתו. כאשר הסבל הזה מוליד משהו כמו המוזיקה של סמית', זה מוכרח להימשך. אבל סמית' לא נתן לזה. סמית' עשה לזה סוף בגיל 34. "ממרתף על גבעה" הוא אלבומו האחרון, בקושי הספיק להשלים אותו. ובכל זאת יצא מושלם. ככה זה כשאתה גאון מסדר-הגודל של סמית'.

סמית' התאבד, ובדרך קיצונית ההולמת את אישיותו: בדיוק לפני שנה הוא דקר את עצמו פעמיים בליבו. קל מדי – בעיקר כשמקשיבים למלודיות המתוקות שלו – לבצע רומנטיזציה של ההתאבדות הזו, אבל סמית' היה שקוע מגיל צעיר בדכאון, סמים, אלכוהול והרס עצמי מכל סוג מוכר, כנראה על רקע ילדות קשה (הוא נולד לאם זמרת ואב פסיכיאטר שהתגרשו, ובילה מספר שנים עם האם בטקסס, ובהמשך עם האב בפורטלנד).

פריצה משמעותית

אלבומי הסולו הראשונים שלו – שהוקלטו ביתית בטייפ ארבעה ערוצים ויצאו בלייבלים עצמאיים – הספיקו לייצר קהל מעריצים קטן, אבל הפריצה המשמעותית הגיעה ב-97', כשגאס ואן-סנט ביקש מסמית' כמה שירים לפסקול של "גוד וויל האנטינג". אחד מהם הרוויח לסמית' מועמדות לאוסקר, ומשם נראתה הדרך סלולה: "דרימוורקס" החתימו אותו והוציאו לו שני אלבומים מתוקצבים ומופקים היטב: "XO" ב-98' ו"Figure 8” – כנראה אלבומו השלם והטוב ביותר – ב-2000.

זה לא עזר לסמית'; הייאוש השיג אותו בטרם הספיק להשלים את "ממרתף על גבעה" (למרות שיש שמועות על עוד 15 שירים שהקליט ולא נכנסו לגירסה הסופית של האלבום. חכו לחיים-שלאחר-המוות בשירות חברת התקליטים).

הייאוש מנוסח מפורשות ב"ממרתף על גבעה", וככל שתנסו להתעלם ממנו – וזה לא קשה כשהמלודיות לוקחות אתכם ביד לטיול קסום של יום שמש – הטקסטים מרקדים יחד איתכם סביב ההתאבדות הצפויה. "גמרתי לנסות. זו הקלה גדולה", למשל, או: "את משאירה אותי בסביבה, עד שאגרור את שנינו למטה" בשיר הפתיחה הנהדר. מעולם – אפילו אצל סמית' – לא נרשמה מלחמת עולמות כזו בין הטקסט למלודיה. המלודיה ניצחה באלבום. הייאוש בחיים.

"ממרתף על גבעה" הוא פצצת מצרר העומדת לחדור לחייכם מרגע שתכניסו אותו הביתה. אל תקנו אותו אם אין לכם כוח לאוויר הפסגות הדליל הזה שיקצר את נשימתכם למשך מספר ימים. בהאזנה ראשונה, האלבום מסרב לכבוש. המצרר נפתח בהאזנה השלישית-רביעית, ומאותו רגע הוא אוחז בכם כמו להב משונן, מבלי שתוכלו להעביר יום בלי לשמוע את הדיסק לפחות פעם-פעמיים, והרבה יותר מזה בתוך ראשכם. אתם מאזינים לצליליו האחרונים של סמית' ודואבים; שירי פופ טובים כל כך – למשל שלושת שירי הפתיחה – לא נכתבו כבר יותר מדי זמן, אולי מאז הפעם האחרונה שבה היו לנון ומקרטני באולפן אחד ובהכרה מלאה.

סמית' טס קרוב מאוד לשמש. הבלדות האקוסטיות שמאפשרות לך כמעט לחוש את מיתרי הגיטרה שלו על עורך מפוזרות כאן בנדיבות ראויה, מולחנות למופת. הרצועות הרוקיות יותר נעות, כרגיל אצל סמית', על שולי הפסיכדליה הסיקסטיזית, אבל עם טוויסט טורד-מנוחה, חומצי, חרדתי, ומספיק קולות-רקע משונים מאחור על מנת לתקוע מקלות קטנים בגלגלי המלודיות המתגלגלות.

"ממרתף על גבעה" הוא תרכיז כשרונו הגדול של סמית' והוא מכאיב כמו שרק החמצה יכולה. לפעמים, בעיקר כשאתם מאזינים לסמית', גם אובדנו של קורט קוביין מצליח להתגמד.