שיחליף את אייל פלד

נחשו מי חזר: "רישיון להרוג", ערוץ 2, 20:45

שמע, חיים, הכנתי בשבילך רשימה קטנה: קליפורניה. אוסטרליה. דנמרק. בלרוס. מונקו. האיים הקנריים. פולינזיה הצרפתית. הוואנה. כולם מקומות שבהם נעשים דברים מסוימים טוב יותר מאשר בישראל. סע לשם, חיים. תדליק לנו את האור בבקשה באמצעות האידיליות המדומיינות האלה, שבהשוואה אליהן מצטיירת בעיניך ישראל כמוקטעה ביום רע, ואל תשכח לחזור בזמן לצילומי הפרסומת הבאה לקווי הכט-שווה-זהב.

הפעם הכט באנגליה. כי מה אתם יודעים; שם יש תוכנית ממשלתית מסודרת ויעילה למלחמה בתאונות הדרכים. אצלנו אין. למה, חברים, למה אנחנו לא יכולים להיות יותר כמו אנגליה? מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים להיות יותר כמו סינגפור: כי אנחנו לא.

וכמה אמינות עוד נותרה להכט אחרי תעלוליו הפרסומיים? זו לא השאלה. השאלה היא כמה סבלנות עוד נותרה לנו בשבילו. התשובה היא מהסוג האהוב על הכט: זירו טולרנס. אזלו כוחותינו מול ריקוד המכונה של הכט, ידיו המתנפנפות וקולו המנדנק. בעונתה השלישית, כבר די ברור ש"רישיון להרוג" לא באמת מסוגלת לשנות כאן משהו זולת מעמדו של הכט בטקס "מסך הזהב" הבא.

הנושא דווקא ראוי: "רישיון להרוג" ועמותת "אור ירוק" מנסות לדחוף להעברת חקיקה שתאפשר עיכוב נהגים לבדיקת רמת אלכוהול בדם, והתקנת מערך מצלמות מעקב רציני בכבישים. זה חשוב, זה חיוני, אבל "רישיון להרוג" כבר איננה הטלוויזיה האפקטיבית שהיתה בתחילת דרכה. ראשית, משום שחיים הכט. שנית, משום שצילומי הערסים מהגיהנום היוצאים שפוכים ממועדונים ונכנסים למכוניותיהם, מעוררים חשק מצומצם מאוד לפעול להצלתם; אדרבא, שייכחדו. ולבסוף, כי "רישיון להרוג" היא כיום סמטוכה של דוקו-בידוריתונות, שבה עובדות חלקיות חוברות לעריכה יצירתית ולדמעות-אם כדי ללדת טיעון. במקום הכט, הייתי לוקח, בשלב זה, שנת חופש, אולי עושה קצת אירופה הקלאסית, אולי ריאורגניזציה, ובלי מצלמות בבקשה. תודה.

מציאות חכמה: "חיים בסרט", ערוץ הקולנוע הישראלי, 21:30

אוהו, איך נבהלתי: לרגע חשבתי ש"חיים בסרט" היא עוד תוכנית של חיים הכט (הפעם הוא טוען שבסרטים יש תאונות פוטוגניות יותר מאשר בישראל)! בסוף התברר שמדובר בפרויקט "גרינלייט" הישראלי, כלומר פרויקט וויי לקולנוענים מתחילים, כלומר מתוך 350 איש שהגישו הצעות לסרט באורך מלא, רק אחד יקבל בסוף את התקציב לסרט, לאחר סידרה מפרכת של אודישנים (או, בחיים הכטית, אוידישנים).

כנראה שאתם צריכים רקע של סטודנט לקולנוע כדי להתחבר לזה באמת, שכן כתוכנית מציאות פרופר, "חיים בסרט" היא אופציה אינטליגנטית מדי: המשתתפים, אנשים יצירתיים שרוצים לתסרט ולביים, ממש יודעים לדבר, ולאף אחת מהמועמדות לא דחוף להשתחל מאחורי מועמדת אחרת ולחבק לה את הציצים בסצינה שתעלף את יורם לווינשטיין. יותר גרוע: אין יורם לווינשטיין.

יש ועדה מקצועית שבראשה אנשים כמו מרק רוזנבאום, גורי אלפי, רשף לוי ואסתי זקהיים, ורוב הזמן מראים אותם מתייסרים במיונים. גם כשמגיע הרגע לבשר לנבחנים המתוחים אם עברו שלב, זה לחלוטין המופע של גורי.

דווקא הקטעים הקצרצרים מקלטות המבחן של המועמדים עושים חשק לצפות בחומר, אבל ל"חיים בסרט" דחוף יותר להיתקע בחדר הישיבות של הוועדה. גם בכל הקשור ללימודי קולנוע – תסריט, מבע קולנועי, טכניקה – אין כאן, בשלב הראשון, כלום. רק בפרק השני העסק מתפתח, אנחנו מכירים באופן אישי יותר את המועמדים הסופיים (תירגעו: יש אנדרדוג עם מבטא רוסי, יש בחורה יפה מהפריפריה) והעסק מתחיל להתרומם.

מדובר, כמובן, בתוכנית מציאות נישתית מאוד (הנישה ממוקמת בסוף מסדרון בסם שפיגל) שמשודרת בערוץ שאין לי מושג מה מספרו בממיר, אבל מהסוג שעושה חשק גדול להמשיך לראות, וגם, אולי, לעשות איזה סרט קטן. יותר מזה?