לאן הלכה תהילת ה-PC?

למרבית האנשים שאני מכיר יש נגישות למחשב בעבודה ובבית. אני נעזר בהם כדי להבין מה קורה בעולם האמיתי, בו חיים אנשים שלא כותבים וקוראים מגזינים של מחשבים, לא מתעניינים איך מוצצים את טיפות הגיגהרצים האחרונה מהמעבד ולא נכנסים לאתרי אינטרנט של "גיקים" לצורך בידור. משיחות איתם התבררו לי העובדות המדהימות הבאות:

• ה-PC עבורם הוא פחות "מחשב אישי" ויותר תחנת דואר ועבודה. הדימוי הקלאסי, "ה-PC הוא ידידו הטוב ביותר של האדם החושב", פשוט לא נדבק להם. הם לא יושבים ליד המחשב דקה אחת מיותרת רק כדי לחוש את כל העוצמה הדיגיטלית בקצות אצבעותיהם.

• הצעירים מבלים יותר זמן בהורדת מוזיקה וסרטים - ובעיקר במשחקים. מתי-מעט עושים משהו שראוי לתואר "עיבוד מידע" ובוודאי שלא תכנות. מקסימום, מתקנים עיניים אדומות בתוכנה שעושה זאת אוטומטית, או כותבים email ומצרפים סרט אנימציה גנוב. המבוגרים משוטטים קצת באינטרנט לקרוא חדשות, דואר - ולמיטה. ברנש אחד שמתגעגע לאמריקה מאזין כל היום לתחנת רדיו שמשדרת קאנטרי בלי הפסקה.

• הם חושבים שמיקרוסופט המציאה את המחשב האישי, שכל התוכנות ששווה להכיר מגיעות ממנה - למעט, אולי, האנטי-וירוס ותוכנה קלה לטיפול באלבום התמונות אותה הם קיבלו עם המצלמה הדיגיטלית שלהם. הם שמעו על לינוקס, נובל, אדובי - כמה מצליחים אפילו להיזכר בלוטוס 1-2-3 בלי לשאול לאן היא נעלמה - ועל כמה חברות ישראליות מצליחות, כמו צ'ק פוינט ואמדוקס. אבל עבורם ה-PC הוא מכונת Explorer, Word ו-Outlook.

• אף אחד כבר לא מחכה ליישום המחץ החדש, שייתן חיים חדשים ל-PC. הרעיון של מרכז המדיה מוצא חן בעיניהם בדיוק מהסיבה, שמתחת למסכים הידידותיים ומאחורי התוכנות הנסתרות לא רואים יותר את המחשב. מרכז המדיה האידיאלי, עבורם, הוא "מכשיר", לא מחשב.

• כל זה לא משנה את העובדה, שכאשר הם הולכים לקנות מחשב חדש הם לא יסתפקו בפחות מ-3 גיגהרץ, דיסק 100 גיגהבייט, 512 מגהבייט RAM ומאיץ גרפי AGP 8X. אל תשאלו אותם מה אומרים המספרים, הם חברים שלי ולא אתן שתביכו אותם. אבל "כולם" יודעים שזה מה שחשוב במחשב, לא?

השורה התחתונה

מהפכת המחשוב האישי היא יותר שטחית ממה שנעים לנו להודות. לרוב המשתמשים לא רק שלא מעניינים ההבדלים בין Windows ללינוקס, הם אפילו לא טורחים ללמוד את רוב הפונקציות של היישומים שכן חשובים להם - Word, Explorer ו-Outlook. מעטים לומדים להשתמש ביישומים אחרים מתוך ערכת Office, בעיקר את Excel ו-PowerPoint, שוב ברמה אלמנטרית ביותר.

בועת הדוט.קום התנפצה לא בגלל שהרעיונות היו גרועים במיוחד, אלא משום שרוב המשתמשים לא מחפשים הרבה באינטרנט. אחרי שברק החידוש עומם, הם רוצים קצת חדשות טריות, לברר פרט זה או אחר על המקום בו הם מתכוונים לבלות בחופשה השנתית, למצוא תמונה עבור העבודה של הילד או להוריד שיר חדש. רובם לא שמעו על התחום של "תוכנות עזר", לא מעניין אותם שיש או אין תחליפים ליישומי Office, ואת הבלגנים של מחשוב עסקי הם משאירים ברצון למנהלי הרשת במקום העבודה.

הרעיון, שמרכז המדיה הביתי יהיה מבוסס על "שרת" וכל המכשירים יהפכו ל"תחנות רשת", פשוט מפחיד אותם. הם רוצים קולנוע ביתי, אבל שכל החלקים יגיעו בקופסאות שחורות עם כפתור אחד, ON, ועם שלט בעל לא יותר מ-20 כפתורים.

לטיפוסים עתיקים כמוני, שעוד זוכרים איך כל שימוש חדש ב"מיקרומחשב" (כך קראו להם לפני ש-IBM נכנסה לשוק עם ה-PC) שלח גלי אנרגיה מסעירה בקהילה הקטנה של משתמשים, יש תחושה של התמוססות החזון. כמובן שאנו נאיבים בצורה טיפשית אם אנו חושבים, שמשתמש ממוצע ב-PC צריך להתעניין ברזי מערכת ההפעלה יותר ממה שצופה טלוויזיה מתעניין בהבדלים בין PAL ל-NTSC. אבל מה לעשות, הפסיכולוגיה מעוצבת על-ידי ההיסטוריה, ועבורנו יש הבדל מהותי בין PC לטלוויזיה.

כולם רוצים למכור קופסאות בידור

אנו קוראים לאלה שמבלים את זמנם מול מסך ה-PC "גיקים", או "פריקים", או "האקרים" - ואילו את אלה שיושבים מול הטלוויזיה אנו מכנים "קציצות", "בטטות כורסה" או "זאפרים". קשה לנו לקלוט שלא הרבה מפריד בין ארצ'י באנקר המפהק לבין מעריצי לארה הלוחמת. לשניהם אין מושג ירוק על הטכנולוגיה שמרצדת מול עיניהם המזוגגות.

כמה חברות כבר קלטו את המסר המדכא הזה, שמשודר אליהם דרך ערוץ השיווק בצורה של סיכומי מכירות. תמצאו ביניהן את כל השמות הגדולים של עולם המחשבים, החל ב-HP ו-Dell וכלה ביצרנים טאייוונים שמסתתרים ב"קופסאות לבנות". כולם רוצים עכשיו למכור קופסאות בידור, צגי LCD ופלזמה המתאימים לקולנוע וטלוויזיה דיגיטלית. נגני מוזיקה ניידים וסלוניים, טלפונים חכמים ומצלמות גאוניות - הכל, רק לא לראות שוב את הפה של הקונים נפער לפיהוק ואת העיניים המזוגגות אחרי משפט אחד בשבחי הטכנולוגיה. והכי גרוע, אני לא רואה יותר אנשים צעירים חולמים על יישום המחץ, שיעשה אותם לביל-גייטסים של הדור הבא.