מי ומי ברשות הפלסטינית

העם הפלסטיני נפרד ממנהיגו הבלתי מעורער בעשרות השנים האחרונות. לאחר שיתאוששו מהאבל על יו"ר הרשות, יחל מאבק הירושה בין בכירי המנגנונים, בדרך להעברת השילטון. אלו הם שחקני המפתח.

• מותו של הראיס - כתבות, תמונות ופרשנויות - בסיקור מיוחד של ynet
  

מחמוד עבאס נולד בצפת וביקר בה מספר פעמים. עד מותו של ערפאת הוא שימש כמזכיר הוועד הפועל של אש"ף, מספר 2 בארגון. התפקיד החדש: יו"ר אש"ף, ולמעשה היורש בפועל. מונה לתפקיד ראש הממשלה הפלסטיני לפני כשנה, בעקבות לחצה של ארה"ב לבצע רפורמות ברשות הפלסטינית, כחלק מתוכנית מפת הדרכים. החזיק בתפקיד זה כארבעה חודשים עד שהתפטר בלחץ פעילי גדודי חללי אל-אקצה, שאיימו לפגוע בו. נחשב לאחד ממייסדי הפתח יחד עם יאסר ערפאת, פארוק קאדומי ואחרים. עמד בראש מנהלת המשא ומתן של הפלסטינים מול ישראל. מנהיג פלסטיני שמקובל בישראל ובארה"ב.

אחמד קריע נולד באבו דיס ומתגורר בה. שימש בעברו כראש "צאמד" – גוף כלכלי שניהל את השקעות אש"ף בחו"ל. עם הקמת הרשות הפלסטינית התמנה לתפקיד יו"ר המועצה המחוקקת – תפקיד בו החזיק עד שמונה לראשות הממשלה, במקומו של אבו מאזן, לפני מספר חודשים. כעת הוא תובע להיות הממונה על המועצה לביטחון לאומי ברשות הפלסטינית ולהיות האחראי על גופי הביטחון והכספים.

נולד וגדל בעזה, התגורר בדמשק. זהו האיש שיישא מעתה ועד לבחירות את התואר יו"ר הרשות הפלסטינית, בהתאם לחוקה. כיום הוא מכהן כיו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית. נבחר לתפקיד זה במקומו של אבו עלא שמונה לתפקיד ראש הממשלה. הוא נבחר כמועמד של פשרה היות ונחשב לאדם נוח אך חסר כריזמה.  

כיום שפוט לחמישה מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח שהורשע בהם במהלך האינתיפאדה. עד שנעצר, היה מזכ"ל הפתח בגדה המערבית ולמעשה עמד בראש התנזים (זרוע השטח של הפתח). ברגותי נחשב לאחד ממנהיגי השטח שצמחו עם האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987. הוא בוגר אוניברסיטת ביר זית ברמאללה והיה מאנשיו של אבו ג'יהאד. הוא נהנה מפופולאריות גדולה בשטחים ובעיקר בקרב הקבוצות החמושות והאסירים. היה ידוע כמי שהתנגד לשליטת הוותיקים.

פעיל שטח נוסף שעלה לגדולה עם האינתיפאדה הראשונה. רג'וב, יליד הכפר דורא שבנפת חברון היה אסיר ביטחוני בישראל במשך 17 שנה. לאחר ששוחרר, עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, התבלט בקרב הדור הצעיר שהנהיג את האינתיפאדה והיה אחד האחראים לקשר בין אש"ף תוניס לאינתיפאדה בשטחים. עם הקמת הרשות הפלסטינית הוא מונה למפקד מנגנון הביטחון המסכל בגדה, ואילו עמיתו, מוחמד דחלאן, מונה למפקד מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה ובמשך שנים היתה יריבות בין השניים. 

רג'וב, שטופל לאחרונה בלונדון במחלת הסרטן, השתתף עם דחלאן בשיחות ביטחוניות עם ישראל במסגרת המשא ומתן. במהלך האינתיפאדה התערער מעמדו לאחר שישראל תקפה את מפקדתו בביתוניא שבנפת רמאללה. עקב כך האשימה אותו תנועת החמאס בהסגרת אנשיה. לאחר פשיטת צה"ל על מטהו בביתוניא האשים רג'וב את דחלאן ואת יועצו הכלכלי של ערפאת, מוחמד רשיד בכך שלא יידעו אותו בכוונות האמיתיות של ישראל והוא נראה כמי שנוטש את אנשיו במקום. מאז פרץ בין השניים עימות גלוי. לאחרונה מונה לתפקיד יועצו של ערפאת לענייני ביטחון לאומי. בעל קשרים טובים עם בכירים בישראל – קשרים שלא פעם היו בעוכריו.

יליד עזה. בעברו היה אסיר ביטחוני בישראל. ממייסדי ניצי הפתח בעזה. עם הקמתה של הרשות הפלסטינית מונה למפקד מנגנון הביטחון המסכל בעזה. בשנות אוסלו נחשב למעורב בכל המונופולים של הרשות הפלסטינית בעזה בעסקי הדלק, התיירות וכדומה. השתתף בשיחות הביטחוניות עם ישראל במסגרת המו"מ. עם הקמתה של ממשלת אבו מאזן, מונה דחלאן בלחצו של אבו מאזן ובתיווכה של מצרים לתפקיד השר הממונה על מנגנוני הביטחון ברשות הפלסטינית אולם התפטר יחד עם ראש הממשלה בלחץ גדודי חללי אל-אקצה. מאז התפטרותו יצא ללמוד אנגלית בלונדון ועסק בעסקים פרטיים, לאחר שעבר "חתול שחור" בינו לבין הראיס.  

אחיינו של יאסר ערפאת ומי שנחשב לאיש של הראיס ברצועת עזה. מונה לאחרונה כמפקד המודיעין הצבאי באזור. נמצא במאבק כוח מתמיד מול מוחמד דחלאן וניצל לאחרונה מניסיון התנקשות, שבו האשימו אנשיו את אנשי דחלאן כמי שעמדו מאחוריו. צבר מתנגדים רבים, ולאחר שדודו ניסה לשדרג את מעמדו ולמנותו למפקד כוחות הביטחון הלאומי הפלסטיני בעזה, הגישו נושאי תפקידים במנגנוני הביטחון הפלסטינים בעזה את התפטרותם ליאסר ערפאת. נחשד על ידי ישראל כמי שעסק בהברחת אמצעי לחימה דרך המנהרות ברפיח.

לקח חלק בהקמת הפתח ב-1959 בכווית יחד עם יאסר ערפאת ואחרים. כיום, יו"ר המחלקה המדינית של אש"ף ומעתה גם יו"ר הוועדה המרכזית של הפת"ח (למעשה, מנהיג הארגון). נחשב לאחד מראשי הפלג הניצי באש"ף שהתנגדו לחתימה על הסכם אוסלו ומאז נותר בתוניס. נחשב ל"שר החוץ בפועל" של הרשות הפלסטינית וייצג אותה בוועידות פיסגה ערביות, אליהן לא יכול היה ערפאת להגיע מחשש שישראל לא תתיר לו לחזור.