במצרים לא סולחים לערפאת

אחד בפה ואחד בלב? אם חשבתם שכל העולם הערבי אכן הצטער על מותו של יאסר ערפאת, נראה שטעיתם. מסמך שהפיץ מכון ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון) עולה כי כותבי טורים בעיתונים ערביים לא בדיוק התאבלו על מותו, וכבר בימי גסיסתו שיגרו חצי ביקורת.  

לפי מחברי המסמך, הכותבים המצרים הסבירו כי עמדתם נובעת מכך שערפאת הביע בעבר שמחה על ההתנקשות בחייו של נשיא מצרים אנואר סאדאת.

כך, למשל, כתב בעל הטור אנואר ווגדי בשבועון המצרי הממסדי "אחבאר אל-יום": "אינני יודע מה יעלה בגורלו של הנשיא הפלסטיני, יאסר ערפאת, וכלל לא מעניין אותי אם הוא יישאר מחוסר הכרה בתוך חדר ההתאוששות באחד מבתי החולים בפריז או שפתאום יתעורר וילבש את מדיו הצבאיים ויעלה על המטוס כדי לשוב לרמאללה כשחיוך רחב על פניו ושתי אצבעותיו המפורסמות מגיעות עד השמים בסימן הניצחון המסורתי, הנצחון אשר לא התגשם לאורך עשרות השנים שחלפו...

"חוסר התעניינותי בגורלו של ערפאת אינו נובע מחוסר הומאניות כלפי אדם מסכן, חולה וגוסס המתנסה בייסורים קשים, אלא מכך שלא שכחתי ולא אשכח כל חיי כיצד קפץ ערפאת באושר בריקוד, צחוק ודברי שבח מיד כאשר נודע לו על מותו של הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת ב-6 באוקטובר בשנת 1981.

"תמונתו של יאסר ערפאת המחליף ברכות עם הסובבים אותו לרגל מותו של הבוגד והסוכן - כפי שהם תיארו ברוב חוצפתם את נשיא מצרים מונעת ממני להביע סולידאריות עם אבו עמאר, יהא אשר יהא גורלו", כתב ווגדי.

לא נשכח איך צהל אחרי הירצחו של סאדאת

גם בעל הטור הידוע אניס מנסור כתב דברים ברוח דומה בעיתון הממלכתי המצרי "אל-אהראם": "אין לשמוח לאיד על מותו. אנחנו במצרים לעולם לא נשכח ליאסר ערפאת שהוא שידר בגדה וברצועה את השיר 'שמח ליבי!' כאשר התנקשו בחיי הנשיא סאדאת, ואת הקריאות על 'נפילתו של הבוגד, הסוכן והפושע הציוני אנואר סאדאת!'.

"יאסר ערפאת הותיר את העם הפלסטיני בפני בחירה קשה ובפני מבחן. אסור להחמיץ הזדמנות זו. על העם הפלסטיני להוכיח לעולם שהוא יכול להיות בעל דעה אחת והנהגה אחת על מנת לחדש את המאבק בצורה אחרת. 

"אם הפלסטינים יהיו חלוקים בדעתם בנוגע למי שיהיה מנהיגם ובמידה והם יכוונו את רוביהם כלפי עצמם ותהיה מלחמת אזרחים - הם ייתנו לישראל, לאמריקה ולעולם סיבה מוצדקת להפסיק את כל המשא ומתן, בטענה שאין אדם אחד (במחנה הפלסטיני) שעמו ניתן להגיע להבנה, אלא ישנם אנשים רבים", כך כתב מנסור ואולי אף חזה בכך את התקרית במהלכה נפתחה אש לעבר יו"ר אש"ף, אבו מאזן.

מנהל מכון ממר"י, יגאל כרמון, מסביר: "מנסור היה מקורב לסאדאת והוא לא שכח את דבריו של ערפאת. כותבי העיתון אל-פג'ר (עיתון שיצא לאור בשטחים והיה מקורב לפתח) לעגו ל"ג'יג'י" (האלמנה ג'יהאן סאדאת), סיפרו על 'ארבעת הכדורים שהרגו את העכברוש' ואף טענו שיש להעמיד לדין את הרוצח,חאלד איסלאמבולי, על בזבוז תחמושת. למען האמת, גם אני לא שכחתי את הדברים הקשים האלה".

"למרות זאת", אומר כרמון, "התגובות של הכותבים הן חריגות יחסית. בערוצי הטלוויזיה הערביים, למשל, לא מבחינים בפעולת הנצחה משמעותית לערפאת, ובמונחים חדשותיים ניתן לומר שה'אייטם' הזה כבר ירד מהכותרות. בהתחשב בעובדה שמרבית הערוצים הערביים הם ממסדיים, זה מעיד שאף משטר לא עושה מאמץ משמעותי להנציח את ערפאת".

לא רק במצרים סגרו חשבונות עם הראיס המנוח. גם בסוריה, כך נראה, לא שכחו לערפאת את הסכסוכים המרים מימים עברו. אתר אינטרנט סעודי הפועל בלונדון דיווח כי בכירים סוריים הדירו את רגליהם מקבלת התנחומים הרשמית שקיים אש"ף בדמשק. לפי הדיווח, הגיעו להביע תנחומים רק מספר חברים מ"מועצת העם" הסורית ומספר שרים לשעבר. וכל זאת, למרות שנשיא סוריה, בשאר אסד דווקא הגיע לטקס בקהיר. 

בסוריה ובמצרים הוכרזו שלושה ימי אבל, שבהם הורד הדגל לחצי התורן, כאבל על מותו של ערפאת. מתחת לטקסים ולסמלים, היה האבל אולי רק "מס שפתיים".