שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מלחמה בצבע תות

    יצירתה החדשה של יסמין גודר, שעולה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך", עוסקת הפעם בדימויי מלחמה: כובשים, מחסומים, טירוף ושעשועים. ביקור בממלכתה של השם הכי חם במחול הישראלי

    יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית יסמין גודר, "קרם תות ואבק שריפה", מציגה עולם פנטסטי שבו מתפרקים דימויי מלחמה מקומיים לכדי מציאות אלטרנטיבית. יחד עם להקת "שחקני הספסל המדממים", הופכת גודר את האסתטיקה המוכרת והשחוקה שמגדירה את חיינו לכדי קומיקס צבעוני וגרוטסקי שמאפשר לחדור את מעטה הקהות ולהתבונן באותם הדימויים באופן שונה.

     

    גודר, שיצירתה וחייה עוצבו בין תל-אביב לניו-יורק בה חיה לפרקים מגיל 11 וממנה שאבה לתוך יצירתה, מערבלת את הצופה בתוך עולם מתעתע ומתייחסת לראשונה בצורה מפורשת למצב הקיומי בישראל. הערב (ד') תעלה העבודה בבכורה בתיאטרון "המעבדה" בירושלים במסגרת פסטיבל "הרמת מסך". 

     

    "אין ספק שהעובדה שגדלתי וחייתי במקום אחר והתבוננתי על ה'זהות' שלי מנקודת מבט חיצונית, השפיע על התפישה העצמית שלי", מעידה גודר על ההתבוננות המפוקחת שנולדת כשחיים גם מחוץ לישראל. "את 'אולם' יצרתי מתוך התעסקות בשאלה איך אני מייצגת את עצמי מול עצמי ומול העולם ואיך אנחנו מתקשרים עם העולם דרך פילטר הייצוגיות. ברור שזה נבע מכך שאני גם אמריקנית וגם ישראלית. זה מסובך, למרות שאני מסתכלת על זה בצורה מאוד חיובית ומקבלת מזה המון השראה. זה כמו פריזמה שדרכה רואים דימוי מתפרק אינסוף פעמים. העבודה הזו החלה מתוך החיים בישראל ומתוך האזנה מאוד ישירה לדברים שנמצאים לי בראש ובתודעה היומיומית. אם בעבודות קודמות ההתבוננות החיצונית היתה מודעת, הפעם זה לא נעשה במודע.

    צילום: תמר לםי

     

    "עוד לפני שלב הפיתוח, הנגיעה הראשונית בנושא היתה מאוד מורכבת לי ולרקדנים. חלק גדול מהעבודה עוסק בהתמודדות עם הפלסטיות של דימויי המלחמה וזה מה שהיה הגירוי הראשוני. הישרנו מבט אל הדימויים האלה, שמצד אחד הם נשחקו ומצד שני, למרות השחיקה, הם עדיין מאד רגישים. הדיכוטומיה הזו של שחוק מול רגיש מסקרנת אותי, ההיכרות שלנו עם חלק מהדימויים כמו נשק שלוף ומחסום הופכת את הדימוי ללא נוגע. מצד אחד יש פה משהו שהוא מאד קונקרטי ומצד שני משהו מאוד פנטסטי שמאפשר לעוף עם הדברים".

     

    יש משהו אליטיסטי בעבודות שלך, הן לא מתפשרות או מתחנפות ולפחות למראית עין את לא מגישות את המפתחות. בתקופה שבה הבידור שולט, את בהחלט לא מבדרת. 

     

    "אני רוצה להישאר נאמנה ליצירה תוך הכרה שאנשים צופים בה. הניסיון לתקשר אדיר, אבל עם זאת אין התפשרות. כל נושא הבידור מעניין אותי ברמת הז'אנר, אני משתמשת בבידור כברובד נוסף בתוך העבודות. אין לי בעיה עם להעביר לאנשים את הזמן - אם נשאבת לתוך עולם שגורם לך להרגיש ובולע אותך לתוכו זה גם סוג של העברת זמן, אבל זמן איכות. המטרה היא לא ליצור משהו שנשאר בבועה של עצמו ומתקשר רק עם עצמו. ביצירת קומפוזיציה ומחול אני כל הזמן מודעת למבנה ולאיך שהמבנה מחבר את הצופה למה שהוא רואה. לצד זה, אני מאמינה בקסם שקורה בתוך היצירה שהוא מעבר לתודעה. מפתיעה אותי ההתייחסות לעבודות שלי כאל עבודות תובעניות – אני חושבת שהעבודות דורשות טוטליות מהרקדנים ודרך הטוטליות הזו הם מתחברים לחומרים".

     

    בעבודה הזו את משחררת, מרשה לעצמך להשתעשע בתוך הטירוף.

     

    "גם ב'פתאום ציפורים' השתעשעתי, אבל זה נכון. אני אוהבת לעוף עם רגעים לכאן או לכאן – אם זה לעומק של רבדים אפלים או אם בתעופה להומור הכי חופשי, אסוציאטיבי ופרוע. בעבודה הזו אני משחקת עם כל מיני שפות כמו קומיקס שמשטיח את הנושא באגרסיביות או רגעים שהם על גבול b-movies. אני מחפשת פילטרים שונים של התבוננות שמביאים מבט אחר על דימויי המלחמה ובסופו של דבר מייצרים תחושה של פורקן. זה קיים גם ב'שתיים שעשוע ורוד' אבל פה זה מוקצן יותר. זה קשור אולי לעריכה של העבודה, שהיא הרבה יותר מהודקת".

     

    מדוע את משתמשת בטרמינולוגיה קולנועית לתיאור העבודה?

     

    "בזמן האחרון אני מוצאת חיבור לעשייה הקולנועית. מעסיקה אותי השאלה האם אנחנו, שמתעסקים במחול, יכולים לערוך את עצמנו תוך כדי עשייה, ולאתגר, אפילו ברמת הנרטיב, את התהליך הנפשי והרגשי. סרט אתה פשוט חותך, אבל במה שנקרא אמנויות הבמה, אין לך חומר מלבד בזמן הווה. היצירה היא תוך כדי, בזמן אמיתי מול הקהל, ומהבחינה הזו, זה מרתק. אז כן, אני הרבה פעמים עושה את האנלוגיה הקולנועית. אני רואה המון השראה בקולנוע, למרות שהמטרה היא לא לייצר קולנוע על הבמה. אני אוהבת את תחום הבמה בגלל שהוא חי, בגלל שיש משהו מרתק בצפייה באדם שעובר תהליך בזמן אמיתי, בגלל הסכנה הזו".

     

    יש קו שמחבר בין "פתאום ציפורים" לבין העבודה הנוכחית?

     

    "כן. ב'פתאום ציפורים' הצגתי בועה של יחסים שמגיבה לעולם מאוד קיצוני בחוץ. עסקתי בשאלה איך הריקושטים והדי העולם החיצוני משפיעים על הנשים בתוך הסטודיו. בעבודה החדשה לא רציתי לגעת במצב או באיך אנחנו מרגישים ומה אנחנו חושבים על המצב. הנגיעה בחוץ ישירה. נקודת ההתחלה היא מתוך הדימויים שמגדירים את המצב וזה בעצם תהליך הפוך של פריצת הבועה מבחוץ והתכנסות פנימה. השאלות האלה של חוץ-פנים ופנים-חוץ מעסיקות אותי כל הזמן. זה מחקר שאני עושה שנים".

     

    את מפזרת על לינוליאום חום סיבי דשא ירוקים שהופכים לנוף מדברי וצחיח ותוחמת את הבמה במחסום של חניה ביתית, הגרסה המרוככת למחסומי צה"ל. את מעדיפה לרמוז מלומר מפורשות?

     

    "גל ויינשטיין יצר את התפאורה והוא בחר במחסום, כך גם הרעיון לסמן שממה באמצעות חומרים מוכרים שמתקשרים דברים מעבר למה שהם, כמו הלינוליאום שמעביר תחושה חולית. אני לא יודעת אם אני רומזת יותר משאני אומרת מפורשות. העבודה הזו מרגישה לי מאוד ישירה ומודעת לכך שאני יוצרת בתוך בועה - אני מכניסה אנשים לתוך תיאטרון והם מסתכלים על תהליך שנוצר בזמן של חזרות. התפאורה מתקשרת עם ההכרה שבאפקט. אני מניחה גלילי לינוליאום על הבמה וזה ברור שיש הכרה באשליה. גם משם הלהקה, 'שחקני הספסל המדממים', ברור שאנחנו משחקים, זה חלק ממהות העבודה. כשאתה משחק אתה נותן אינטרפרטציה למה שאתה רואה וחושף את עצמך דרך הנושא שמעסיק אותך. זה מודע. הכוונה היתה ליצור דיאלוג רגשי סביב נושא שכבר אין מקום לדבר עליו ברמה הרגשית בגלל החסינות וקהות החושים. אני לא רוצה להגיד לקהל מה אני מצפה ממנו להרגיש, אבל לגרד לתוך מקום קהה נובע מהרצון להרגיש".

     

    את מכניסה את הקהל למעבדה וסוגרת עם תחילת הניסוי את הדלתות.

     

    "השימוש בדלתות מחדד את הידיעה שהחלל הסגור הוא מקום פיקטיבי-פנטסטי, וכשייפתחו הדלתות, הקהל יגשר בין הפנים לחוץ ולהפך. סגירת הדלת בתיאטרון מורה שאפשר להתחיל ולהיכנס לעולם הזה, ואני שואלת איך מתחברים העולם החיצוני והפנימי. חלק מהעיסוק בשאלה בא לידי ביטוי במבנה הארכיטקטוני של העבודה שנוצר בתיאטרון 'המעבדה' בירושלים שאגב, זו היתה מתנה אדירה בשבילי לעבוד בו גם בגלל החלל הנפלא, אבל בעיקר בגלל שבפעם הראשונה בחיי היה בית לעבודה שלי. זה משהו שאין לי בדרך כלל ושאני לא יכולה להסתמך עליו. זה נתן לי שקט לעבוד".

     

    יש המון מיניות בעבודה. את משחקת על הקו הדק שבין פיתוי להשפלה?

     

    "זה מה שיצא. הרבה מהדימויים שעבדנו איתם מתעסקים בסיטואציות של קורבן ותוקפן, ואיכשהו זה התגלגל למיניות כמימד שמכיל את הדברים האלה ושבתוכו הם מתהפכים עד לכדי מקום שבו לא ברור מי הוא מי".

     

    זו פעם שניה שאת עובדת עם מוזיקה חיה. ב"פתאום ציפורים" עבדת עם קרני פוסטל ועכשיו את משתפת פעולה עם אבי בללי. איך הייתה העבודה איתו? 

     

    "זו היתה חוויה אדירה לעבוד איתו, הוא מאוד אחר בעולם המוזיקה. חלק מהמורכבות היא בעבודה בשני קווים מקבילים בזמן שהתהליך מתרחש ואינו מובן ותוך כדי אנחנו נדרשים לגלות יחד את העבודה. מהשלב שאבי נכנס לתמונה, היו סצינות שממש הושפעו מהסאונדים שהוא ייצר בחזרה, ואז התחיל להיות נורא קשה לעבוד בסטודיו בלעדיו. עצם כך שהמפגש הזה נעשה בזמן אמיתי זו חוויה אדירה לכולנו וגם לקהל אני משוכנעת. לייצר תקשורת בזמן אמיתי דורש הקשבה אדירה, וזה מרתק לראות איך שהסאונדים חיים עם המהלך של הרקדנים. זה קשה, זה מטורף, עדין ומורכב".

     

    מה בא קודם, משפטים או קונספט?

     

    "בעבודה הזו קונספט. הרבה אימפרוביזציה וחיפוש אחר מציאת שפה ייחודית לעבודה"

     

    לימודי הספרות והפילוסופיה באוניברסיטה באים לידי ביטוי ביצירה שלך?

     

    "אני כל הזמן מתעסקת בשאלות הגדולות, וזה משפיע ללא ספק על מה שאני עושה לא במודע, כלומר לא ממקום דידקטי, אלא ברמה האסוציאטיבית".

     

    זו העבודה הכי גדולה שעשית עד היום. את בדרך ללהקה משלך?

     

    "זו שאלה מורכבת. להקה מצריכה משכורות קבועות וזה משהו שאני לא יכולה לעמוד בו, ובמידה מסוימת, עם כל הקושי של עבודה עצמאית, אני כן נהנית לעבוד בפרוייקטים עם אנשים משתנים. הפעם אני עובדת גם עם אנשים חדשים וזה מכניס רעננות לתהליך. יש בהקמת להקה משהו מגביל ובעל משקל, למרות שבמובן מסוים כבר יש לי להקה - אני עובדת עם חלק מהרקדנים כמעט 5 שנים, יש לי רפרטואר שמציג בארץ ובחו"ל. אני מחפשת להמשיך ולבנות את הגוף הזה באופן שיישאר מספיק גמיש ויאפשר את המהלכים היצירתיים שמסקרנים אותי. אני מעריכה את המקום של המחויבות לקבוצת אנשים ולחיים קונסיסטנטיים של יצירות, זה חלק מה'אני מאמין' שלי, למרות שקשה לשמר את זה בתנאים שבהם אני עובדת".

     

    את זוכה להערכה עצומה ולפרסים יוקרתיים בישראל ובעולם. למה בעצם להיאבק בקשיי היצירה בארץ כשאחרי הכל מחול זו שפה אוניברסלית?

     

    "המקום הזה הפך להיות הבית שלי. אני לא שוללת אופציה לגלות בתים אחרים, אבל כרגע אני כאן. זה קשור בין היתר לכך שהעבודות שלי ממשיכות לחיות בזכות אנשים שאיתם אני עובדת. אבל הכל פתוח, אני לא יודעת לאן כל זה יוביל אותי. הוזמנתי ליצור עבודה בברלין, מה שאומר שאיעדר מכאן לתקופה. הכל פתוח".

     

    "קרם תות ואבק שריפה" - המעבדה: 17 ו-18 בנובמבר, 20:30, 30 בנובמבר, 20:30; סוזן דלל: 19 בנובמבר, 22:00, 27 בנובמבר, 21:00.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תמר לם
    גודר. שחיקה מרגשת
    צילום: תמר לם
    צילום: תמר לם
    "שתיים שעשוע ורוד". רבדים אפלים
    צילום: תמר לם
    לאתר ההטבות
    מומלצים