רצים לפרס

טלנובלות: מודעות מול ביתיות

2004 היתה השנה של אופרות הסבון, הרצועות היומיות, ה"דרמות קומיות מוסיקליות" - נו, די כבר להמציא שמות - טלנובלות וזהו. במרץ, כשהיחצנים מיהרו להכריז על מלחמה בכל החזיתות בין "מיכאלה" של HOT ל"השיר שלנו" של yes, לרגע הרגשנו את הדרמטיות שבהכרעה. אבל למעשה, התחרות היתה בעיקר על הבאז התקשורתי. רוב המנויים עדיין לא בוחרים בלוויין או בכבלים על פי הרצועה היומית בלבד, כך שמאבק אמיתי על כל צופה לא התקיים.

התוכנית שאולי כיכבה בשיחות ליד הברזיות היתה "השיר שלנו" כשחשפה טריק יעיל - מנה גדושה של מודעות עצמית, שפוטרת את הצופה מרגשי אשמה על ההתמכרות. "מיכאלה", שבה עסקה הכותבת המוכשרת סיגל אבין בנושאים אפלים מהרגיל כמו רצח, אנורקסיה, איידס וסוג של גילוי עריות, נשארה נאמנה למתכונת, זכתה בצופים, אבל לא בזוהר. נתוני הצפייה, המרשימים כשלעצמם, לא נותנים כותרות. ובעוד שתי אלו בשלהן, המשיכה "אהבה מעבר לפינה" לחמם את הכיסא לחדשות ערוץ 2, במשבצת השידור של 19.15 שהוכיחה את עצמה כיציבה. כשרק עלתה לשידור, "אהבה מעבר לפינה" התיימרה להיות סוג של אופרת סבון ביתית, מהזן הבריטי-אוסטרלי. משהו שלא חייבים לדבר עליו אחרי שרואים - ובכל זאת, חוזרים לראות באדיקות בכל יום - עד שנוצר בסיס למערכת יחסים ארוכת טווח, משהו כמו 20 עונות. היום, כשהיא מתכוננת לעונה השלישית, אפשר לומר ש"אהבה" הצליחה במשימתה. רק לא ברור עדיין אם זה דבר טוב או רע.

הערוץ הראשון ניסה לתת פייט לשלוש המכשפות על ידי "צימרים" בשעה 8 בכל ערב, אבל אתם יודעים, ערוץ אחד כמו ערוץ אחד.

השחקנים המועמדים בתחום הטלנובלות לא מתחלקים לשחקני משנה ושחקנים ראשיים, מה שהופך את התחרות ביניהם לקצת יותר מתוחה. ולראיה, בעוד המועמדת נינט טייב זכתה לפולחן אישיות מסיבי במסגרת "השיר שלנו", הרי שלא פחות ממנה, גם המועמדות מיה דגן וחנה לסלאו היו חלק מההיסטריה. ויש שלוחשים כי הן הן הכוכבות העיקריות. האפלתן של שלוש אלו על אפרת בוימולד, שלא זכתה למועמדות השנה, בכלל עושה לא נעים, אבל נתגבר. ומעניין גם, שדווקא אגם רודברג זכתה למועמדות על תפקידה כשירלי ב"אהבה מעבר לפינה" - ולא שחקניות בוגרות יותר כמו רננה רז או מירי בוהדנה. רודברג, שהתחילה את "אהבה" בתור הפוגה טינאייג'רית, הפכה לשחקנית הבולטת ביותר שם, במסגרת מיצובה כאלילת הנעורים של הרגע.

הגברים המועמדים בקטגוריית המשחק הם הרבה פחות מעניינים, אבל זו לא אשמתם. טלנובלות זה עסק של בנות, ובעוד התפקידים לנשים הם מוי כיף, הזכר הוא לא יותר מתפאורה אסתטית. מי שיוצא מן הכלל הוא ניר לוי, המועמד על תפקיד רענן המרושע ב"מיכאלה". לוי - המתמודד, בין היתר, לצד עמיתו בסידרה נתי רביץ, ולצד יהודה לוי הנצחי ב"אהבה מעבר לפינה" - נתן ביצוע מרשים לדמות לא פשוטה, אבל אף אחד לא שואל אותי. מעניין אם הוא יזכה, האם יקדיש את הפרס למקור השראת שמו, מבקר הטלוויזיה רענן שקד.

בידור: שילון, שליין או ניצני

תוכניות הבידור המועמדות לפרס "מסך הזהב" השנה הן נועזות, רעננות וצעירות. הן יוצרות שפה משלהן, לפעמים ממש בועטות, ותמיד שואפות להפוך לפולחן. אה, וגם "פספוסים" מועמדת. אבל בידור זה בידור, ובעוד אני אישית מעדיפה את העקיצות הכואבות של ליאור שליין, ישראל עדיין מאוהבת בדוד הטוב יגאל שילון, וצפתה בו באדיקות גם בעונה ה-12, מה שמקנה לו מועמדות מוצדקת מול הצעירות.

השנה הזו תיזכר כשנה שבה תוכניות הבידור התאמצו קצת יותר. שתי מועמדות בולטות - "ארץ נהדרת" ו"משחק מכור" - שלטעמי כל אחת מהן ראויה לפרס בקטגוריה זו - הביאו לקהל הישראלי משהו חדש מאוד, וזה עבד.

החידוש שהביאה "ארץ נהדרת" היה בעצם ההגדלה של כל מה שנעשה לפניה. כל מה שהחשבנו כקורע ונועז עד "ארץ נהדרת", מתחיל קצת להחוויר. בפרק אחד של "ארץ נהדרת" יש יותר פאנצ'ים מאשר בשלושה פרקים של "רק בישראל", יותר דמויות מאשר בעונה שלמה של "החמישייה הקאמרית", יותר טירוף מאשר בכל הקדנציה של "חלומות בהקיציס". זה מה שקורה כשמשלבים בין קומיקאים שונים בלי לפחד מהאגו שלהם, ובעיקר - כשלוקחים את הקהל ברצינות הראויה לקומדיה. ההמראה של פרק הבכורה של העונה השנייה ממחישה כי לא מדובר במקסם חד עונתי, והפלירטוט המתקדם לעבר הסאטירה הוא התפתחות מבורכת.

אבל בעוד המילה "סאטירה" עדיין נחשבת לקצת גסה בפריים טיים, הרי ש"משחק מכור" הראתה כי כשעושים את זה טוב לא צריך לברוח, גם לא בערוץ 2. החידוש של "משחק מכור" היה בעצם הפורמט, שנתן לאנשים קיצוניים להגיד דברים לא פשוטים, בלי להתחבא מאחורי בובות או מערכונים. כרגע "משחק מכור" היא מה ש"החרצופים" היתה בשעתו - מדורת השבט של שמאלנים, שאחרי ארוחת שישי אוהבים לקטר ואז לפתוח טלוויזיה ולראות אנשים שעושים זאת הרבה יותר טוב מהם.

וכמובן שגם "איפה אתה חי?!" מועמדת. למרות שהיתה אכזבה קשה, למרות שנמאס כבר לדבר עליה, למרות שאנחנו מעדיפים לחשוב על הפרויקט הבא של ארז טל מאשר להמשיך ולדוש ברגעיו הפחות זוהרים - נאחל למועמד בהצלחה.

ובעצם, אולי הסאטירה הטובה ביותר היא דווקא זו שמתחבאת בערוץ 10 עם הגירסה המינימליסטית והיעילה של יאיר ניצני ב"אחורי החדשות". לא מעט צופים מתחילים להישבע, כי ניצני הוא האדם המשעשע ביותר שאתם לא מקפידים לראות על בסיס קבוע. העונה השלישית של "אחורי החדשות" עומדת לצאת לדרך בקרוב, ופסלון קטן ברקע ודאי לא יזיק לה.

ריאליטי: שרים ורצים

"אין רוק'נ'רול בעברית", קיטר פעם חמי רודנר. ובכן, החדשות הטובות הן שריאליטי בעברית יש גם יש. השנה נכבשו עוד כמה אזורים, שעד כה היו שוממים, בדרך לנורמליזציה מלאה ביחסים בין מסעודה למדיום. אבל זה עוד לא מספיק. יש עוד המון דברים לעשות, אנשים לנפות, פטמות לטשטש, יחסים לנתח - ובמילים אחרות: עד שלכל נהג מונית יהיה סוכן משלו, לא נהיה באמת אמריקה.

אחת האכזבות של השנה היתה השארת תחום הריאליטי-דייטינג מיותם, כנראה תופעת לוואי לסכריניות היתר שהשאירו פעולותיה של שרון איילון. בארצות הברית כבר מתחכמים עם הרעיון, ומוסיפים לו טוויסט על טוויסט - וכאן אפילו "קח אותי כהן" לא הצליחו לנפק.

הקרוב ביותר שאליו הגענו, מאז שרון ויואב, לזוגיות נרקמת על המסך, היה בשיחות ה"פוסטינור" המעפנות של רוני ואוהד ב"פרויקט Y2", שדיכאו לנו את מעט היצר שנותר. ואם כבר, אז גם סלבריטי-ריאליטי ישראלי טרם נולד. לגויים יש את האוסבורנז והגוטיז, אבל עד שנראה כאן את משפחת פיק נחשפת, את אורלי ויינרמן מתכופפת או - הנעז לבקש? - את יומניה המצולמים של שרית רוזנשטיין, הנשמה כבר תצא. אז נשארנו בינתיים עם תוכניות ריאליטי לכל המשפחה - חביבות, מקצועיות, מעבירות את הזמן, אבל לעולם לא מותחות את הגבולות באמת.

החוליה החלשה בקרב המועמדות היא "האקדמיה לצחוק", ניסיון חביב וכושל של "קשת" לספק מעין "אמריקן איידול" של ההומור. אני דווקא חיבבתי את האקדמיה, אבל הקהל, שבדרך כלל מצא את משתתפיה אנמיים ולא מצחיקים, סירב להיכנס להיסטריה המצופה.

פרויקט הווילה ו"כוכב נולד 2" סבלו שתיהן מסינדרום התקליט השני, אבל התגברו עליו בהצלחה לא מבוטלת. רבים קיטרו על שהשנה המועמדים היו יותר מודעים, מהוקצעים ומבושלים. בסופו של יום הקהל הישראלי העדיף את הסינדרלות התמימות על שועלי הקרבות. המנצחים הגדולים - הראל מויאל והילה טוביאן - סיימו את המסלול עם סיפור כמעט זהה: לוחמ/ת מג"ב מהפריפריה, שגדל/ה להיות נסיכ/ה כי לא הפסיק/ה להאמין וכו' וכו'. מרגש, מעורר הזדהות, אבל לא כדאי לשכוח גם את הזוהרים יותר בחבורה: החמאווים, הסקעתיים והמישליות, שנתנו את הקישקעס וסיפקו כמה רגעים בלתי נשכחים. אז נכון, אף פעם לא תהיה כמו העונה הראשונה, אבל החיים ממשיכים, ונוסטלגיה זה פתטי.

תחום ריאליטי-המשימות עשה בכורה השנה עם "סוף הדרך" של "רשת" ו"רצים לדירה" של "טלעד", שהכניסו משהו מאוד ישראלי לפורמט, תוך הבלטת כל המתחים - האישיים והתרבותיים - מתחת לזיעה. בתחרות בין שתי אלה, "סוף הדרך" לוקחת - לפחות מבחינת העניין שיצרה סביבה. אבל בינן לבין השאר, כנראה שאף אחת לא תקטוף זכייה.

סיפורים באמת אנושיים, באמת מרגשים, באמת סקסיים - קשה לנפק במקביל למשמעת מים וקיאקים בירדן, מרתקים ככל שיהיו. יש להניח כי המצביעים יעדיפו את הפוטוגניות המהוקצעת של "כוכב נולד 2", על הטיולים השנתיים של "רצים לדירה" ו"סוף הדרך".

• הזדמנות אחרונה בהחלט להצביע ולהשפיע: ביום ראשון 21.11 החל מהשעה 8:00 בבוקר ועד 20:00 תיפתח תיבת טלמסר להצבעת תוכנית השנה. צלצלו ל- 057-9998888 או 12-12-33-2030