מאחורי רשת הברזל בדלהי

במודעה שהיתה תלויה בבית חב"ד במלון "הארי ראמה" במיין בזאר, נכתב בזו הלשון: "בס"ד, פדיון שבויים!!! 5 ישראלים מוחזקים בכלא בדלהי וממתינים למשפט".

משהו מיגנט אותי למודעה, שהפצירה בישראלים ללכת ולבקר את אחיהם הכלואים בגלות. בית חב"ד מיחצ"ן, והמשפחות מממנות את הריקשה לכלא. ימי הביקור - שני וחמישי, והישראלים מתבקשים להביא במבה (מהקנטינה למטה) פירות וספרים, כי זה הדבר היחיד שמרשים להעביר לאסירים. מוזר. לא שמעתי אף פעם שמדברים על זה. אפילו בתור עיתונאית, לא ידעתי שחמישה ישראלים מוחזקים בדלהי וממתינים למשפט באשמת עבירות של סמים.

את הדרך לכלא עשינו, שבעה ישראלים, שש בנות ובן עם גיטרה, בשתי ריקשות. מיכל (22) ממושב בצפון הארץ, עדי (22) מושבניקית מהדרום, מורן (26) מקיבוץ בצפון, שיר (23) מתל אביב, בר (20) מקיבוץ בדרום ויהודה (25) מאחד היישובים בגוש עציון שראה שליחות מיוחדת בביקורנו בכלא. למה נסענו? קצת סקרנות, קצת תחושת שליחות.

הריקשות שנשאו אותנו היו במימון של המשפחות של הישראלים הכלואים. יש למשפחת אחד האסירים קשר עם נהג ריקשה, שהם משלמים לו על בסיס קבוע כדי שיעביר דברים לכלא (אוכל, ספרים או שסתם יבוא לבקר אותם).

אולם רועש ובו שתי גדרות מתכת

כאן, בבית הכלא הזה, ישבה הישראלית רווית שריקי שנעצרה על עבירות דומות. הוא שוכן באזור המרוחק כ-45 דקות נסיעה מאזור המיין בזאר בדלהי. משער הכניסה שבו עומדים מספר שומרים ובודקים אישור כניסה יש מסדרון חיצוני ארוך, ובשני צידיו חומה, לאורכה מפוזרים מגדלי שמירה וגדרות תייל. לאחר כמאה מטרים יש מעין קנטינה שבה אפשר לקנות אוכל – אסור להכניס מזון לכלא, רק תפוחים ובננות, משום מה. שם השארנו את הציוד שלנו – מצלמות, כסף, מסמכים. אדם שעובד במזנון ומכיר את נהג הריקשה שהביא אותנו לשם (ונאמר לנו שהוא אמין) הסכים לשמור לנו על הציוד עד שנצא.

בדלת הכניסה לבניין היה תור בו המתינו עשרות מקומיים, אבל אותנו הכניסו לפניהם, משום מה. נכנסנו לחדר מעבר קטן, ובו תאי בדיקה מאחורי וילונות, שם עמדו סוהר (בדיקת גברים) וסוהרת (בדיקת נשים) שערכו חיפוש על הגוף. נאלצנו להפקיד חפצים חדים, עטים, מסרגות, מצתים, סיגריות ומצלמות. בין חפצי מצאה הסוהרת דיסקט קטן של מחשב והחרימה גם אותו. גם בקבוקי מים וכל ציוד אחר לא הותר לנו להכניס פנימה.

כשאנחנו מלווים בסוהר הודי הכניסו אותנו, בתום הבדיקה, לאולם גדול, ריק, 10-15 מטר על 8 מטר, מואר בנורות צהובות בודדות. האולם חצוי לרוחבו בשתי גדרות מתכת מקבילות, כשבין שתיהן "מרחב נייטרלי" ברוחב מטר. מצד אחד של הגדר הסתדרו המבקרים בשורה, ומהצד השני הוכנסו האסירים. אפשר לראות את הפנים והגוף רק בקושי, אם מציצים דרך ריבועי הגדרות, וכדי לשמוע אלה את אלה היינו צריכים להרים את הקול, כמעט לצעוק. כל אותו הזמן עמד הסוהר ההודי וצפה בנו, מפקח על מעשינו.

רעש. המון רעש. "שלום, מה שלומכן?" חותך פתאום קול עליז וקופצני את החושך. ת' (37), ממתין שלוש שנים למשפט באשמת עבירות סמים, מביט אלי בחושך דרך הריבועים. העיניים שלו מצמררות אותי. "כל כך הרבה בנות בבת אחת, אנחנו לא רגילים לזה", ממשיך הקול, "כל הכבוד שבאתם, באמת אחלה לראות אנשים נורמליים".

יש לו מין מבט כזה, כמעט על-אנושי, של השלמה, של ציניות, ניצוץ זוהר של מישהו חזק שעובר דברים. פניו נשענו על רשת הברזל, כל עין מציצה מריבוע אחר והאף תחוב בריבוע שלישי. אצבעותיו אוחזות ברשת. למרות המחיצות הכבדות ולמרות שמפרידים בינינו שני מטרים לפחות, עדיין אני יכולה להרגיש בזרם המטורף שיוצא לו מהעיניים. השיער הרטוב והארוך שלו מסורק לאחור, כמו אחרי מקלחת, והוא מחייך. אני מהופנטת.

"זה יותר קשה ממשפט על רצח"

"מה שלומך?" אני צועקת לעברו, מנסה לשמוע את קולי שנבלע בתוך ההמולה, ותוהה אם ככה נראה אסיר. "אני אחלה באמת. איזה כיף שבאתם. אז איך עכשיו העונה בגואה?" לא ייאמן. הוא עדיין מתגעגע לגואה. הפעם האחרונה שהיה בגואה, הוא מספר, הייתה לפני 3 שנים. כשנעצר. זה היה ביום ההולדת שלו. הייתה לו שם דירה ומסעדה.

ל' (23) שותפו הישראלי לתא, עומד לצידו ומחייך לעברנו. "זה תהליך של שנים עד שמגיעים למשפט" הוא מסביר מדוע הוא ממתין כבר 15 חודשים בכלא. "המתנה למשפט סמים לוקחת בין 3 ל-4 שנים. זה יותר קשה ממשפט רצח".

"הירואין וגראס זה אותו הדבר מבחינתם. שניהם סמים וסמים זה כמו רצח", מדגיש ת'.

"מאוד קשה להזיז תהליכים", ממשיך ל'. "כל הדיפלומטים הישראלים מדברים, לוחצים, השגרירות גם לוחצת אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום בעניין. אבל אולי משהו יזוז בעקבות הבחירות בהודו, כך שיש סיכוי".

ת' ול' מתגוררים עם שלושה הודים בתא, וישנים על מחצלת על הריצפה. בכל בוקר, בשעה חמש, מוציאים אותם הסוהרים החוצה למדשאות כדי לנשום

 אוויר, לשחק כדורסל ושש-בש, לקרוא ולעשות מדיטציה. מאז שנכנסו לכלא הם צמחונים. "אם יש לכם ספר בעברית שסיימתם תביאו, ותגידו לאנשים לבוא לבקר ולהביא ספרים", מבקש ת'.

"אמא שלך ביקשה למסור לך שהיא חושבת עליך כל הזמן והיא גם חלמה עליך", צועקת מיכל לת'. הפעם האחרונה שדיבר איתה הייתה לפני שלושה חודשים. סוהר הודי גבוה ומשופם רומז לנו שהגיע הזמן ללכת. שיר מתל-אביב נכנסת, בחסות הסוהר שעוקב אחריה, למסור את החבילה שהכנו לשניים - בננות ותפוחים.

לאסיר ישראלי שלישי נערך בדיוק היום שימוע בבית משפט ולכן הוא לא פה. בבניין אחר מוחזקים שני ישראלים נוספים, כולם מואשמים בעבירות הקשורות בסמים. בכלא בגואה מוחזקים שלושה ישראלים נוספים. בבית כלא אחר בניו-דלהי ממתינות שתי ישראליות נוספות, לדבריהם, למשפט.

הסוהר הגבוה עם השפם כבר עצבני. "תשמרו על עצמכם", אנחנו צועקים להם, מנסים לשמוע את עצמנו בתוך המולת האולם, תוך כדי שידיים הודיות דוחפות אותנו החוצה ומסלקות אותנו מהאולם.

במעבר הצפוף של תאי הבדיקה אנחנו אוספים את חפצינו, לא שוכחים כלום. גם לא את דבריהם האחרונים של שני הישראלים הכלואים: "אם אתם הולכים עם סמים - אל תיקחו עליכם יותר ממאה גרם". הם עדיין לא מבינים, אומרת אחת הבנות, פשוט לא מבינים.